הפנסיה שלכם גדולה מדי - עכשיו, גם באוצר "מודים", ואיך זה יוביל להעלאת הצריכה והצמיחה?

הכלכלן הראשי במשרד האוצר, ד"ר שמואל אברמזון, אומר לאחרונה שהישראלים חוסכים יותר מדי, בין היתר לפנסיה, ושהטבות המס לחיסכון מחייבות בחינה מחדש. זו אמירה משמעותית במדינה שבה הציבור שומע במשך שנים שהוא חייב לחסוך יותר, שהקצבה לא תספיק ושאסור לגעת בכסף עד הפרישה. אלא שאצל חלק מהעובדים נוצר מצב שצריך לדבר גם עליו: החיסכון לעתיד גדל, בזמן שהכסף שנשאר לחיים בהווה מצומצם. השאלה היא אם המדינה עדיין מעודדת את החלוקה הנכונה בין השניים.

האפשרות הזאת כבר עלתה כאן לפני שהפכה לעמדה שמציג הכלכלן הראשי. במאמר מיולי 2025 על החיסכון המצטבר והקצבה הצפויה לפורשים, נבחנה השאלה אם האזהרות הגורפות מפנסיה שאינה מספיקה עדיין מתאימות לעובדים צעירים. המאמר הצביע על שילוב שמשנה את התמונה: חיסכון חובה לאורך שנות העבודה, דמי ניהול נמוכים יותר והצטברות תשואות לאורך זמן. הוא הבחין בין מבוגרים שלא חסכו במשך שנים רבות לבין עובדים שהחלו לחסוך בתחילת דרכם.

החישובים שהוצגו שם בחנו גם את השפעת האינפלציה, והמחישו כיצד חיסכון רציף עשוי לספק קצבה שמחליפה חלק משמעותי מהשכר. אלה תרחישים שתלויים בהנחות על תשואה, שכר, רציפות ההפקדות ותנאי הפרישה, ולא הבטחה לכל עובד. אבל הם העלו שאלה שהדיון הציבורי נוטה לדלג עליה: אם אדם כבר צפוי להגיע לקצבה מספקת, מה ההצדקה לעודד אותו לוותר על עוד צריכה בהווה?

כעת אברמזון מרחיב את השאלה לרמת המשק. מבחינתו, לחיסכון הגדול יש יתרונות ברורים של יציבות וביטחון, אבל גם מחיר בצריכה וברווחה. כשהמדינה מעודדת אנשים להעביר עוד כסף לעתיד, היא משפיעה גם על הביקוש היום, על הכנסות העסקים ועל הפעילות הכלכלית.

כמה צריך לפרישה, וכמה צריך כשהילדים בבית

משפחה זקוקה לכסף בתקופות שונות בחיים, ולעיתים דווקא השנים שבהן היא עובדת וחוסכת הן היקרות ביותר. יש משכנתה או שכר דירה, הוצאות על ילדים, רכב, לימודים ועזרה בתחילת הדרך. תוספת של כמה מאות שקלים בחודש יכולה להיות משמעותית מאוד בתקופה הזאת, גם אצל משפחה שבעוד שלושים שנה צפויה לקבל פנסיה טובה.

בגיל הפרישה ההוצאות עשויות להשתנות. אצל חלק מהמשפחות המשכנתה כבר הסתיימה, הילדים עצמאיים ואין עוד הפקדות שוטפות לפנסיה. מנגד, עלולות לגדול הוצאות בריאות וסיעוד, ויש מי שממשיכים לשכור דירה או לסייע לילדיהם. לכן צריך לבדוק את ההכנסה שתידרש בפועל, במקום להניח שכל משפחה חייבת לשחזר בפרישה את מלוא שכר הברוטו שלה.

הקושי בולט במיוחד כשמשפחה חוסכת לטווח ארוך ובמקביל לוקחת הלוואות יקרות כדי לממן הוצאות שוטפות. היא צוברת נכסים, אבל משלמת על המחסור בנזילות. ייתכן שהחלוקה הזאת מוצדקת כדי להגן על העתיד שלה, אך ייתכן גם שהיא נועלת יותר מדי כסף דווקא בשנים שבהן הוא נחוץ לה.

מכאן לא נובעת הצדקה להפחתה אחידה בחיסכון של כולם. עובד בשכר נמוך, מי שעבר תקופות אבטלה או מי שהתחיל להפקיד בגיל מאוחר עלולים להגיע לפרישה עם מעט מדי. גם יתרה גבוהה כיום אינה מבטיחה קצבה מספקת אם מפסיקים לעבוד מוקדם. הגמישות צריכה להיבחן לפי מצב החוסך והכנסתו הצפויה, תוך שמירה על הכיסוי הביטוחי ועל מרווח ביטחון.

עולה כאן גם שאלה על השימוש בכספי הציבור. המדינה צריכה לסייע לאנשים לבנות ביטחון כלכלי, אבל אין סיבה להניח שכל הטבת מס נוספת לחיסכון היא בהכרח השימוש הטוב ביותר בכסף. כשהחיסכון כבר מספק, ייתכן שהפחתת המס על העבודה או השארת חלק גדול יותר מהשכר לשימוש שוטף תועיל יותר.

• הפער נשאר גם בפנסיה: נשים מקבלות בממוצע שליש פחות מגברים
• ישראל במקום החמישי בעולם במדד הפנסיה של מרש: הולנד בראש

אלא שקיצוץ בהטבות מס לבדו אינו משאיר יותר כסף למשפחה. אם העובד ימשיך להפקיד אותו סכום וישלם יותר מס, ההכנסה הפנויה שלו דווקא תרד. לכן ההצעה של האוצר צריכה להיבחן כחבילה: אילו הטבות מצטמצמות, אילו מסים יורדים בתמורה והאם ניתנת גמישות בהפקדות עתידיות. בלי החיבור הזה, הטיפול בעודף החיסכון עלול להפוך לעוד העלאת מס.

הצעה קונקרטית בכיוון הזה כבר הונחה על השולחן: ביטול חובת ההפקדה של העובד לפנסיה עד גיל 40, שמשאיר לצעירים כ-500 שקל יותר בנטו בחודש בעוד הפקדות המעסיק נמשכות. לפי המחקר שעליו היא נשענת, הקצבה הממוצעת תרד בכ-2,100 שקל בחודש, בהנחה של עבודה עד גיל 70.

יותר כסף לצריכה יכול לחזק את המשק, וגם לייקר אותו

אם השינוי אכן ישאיר יותר כסף בידי משפחות, ההשפעה עשויה להיות רחבה. לצורך המחשה, תוספת של 500 שקל בחודש למיליון משקי בית מסתכמת ב-6 מיליארד שקל בשנה. חלק מהסכום ייחסך מחדש, חלק ישמש לסגירת חובות וחלק יופנה לקניות ולשירותים. ההיקף שיגיע לצריכה תלוי גם במי שמקבל את התוספת: משפחה שדוחה הוצאות נחוצות עשויה להשתמש בה אחרת ממשפחה שכבר מממנת בנוחות את צרכיה.

הכסף שיגיע לעסקים יכול להגדיל מכירות, לשפר רווחיות ולעודד גיוס עובדים והשקעות. מסעדה שמקבלת יותר לקוחות, בעל מקצוע שמקבל יותר הזמנות או עסק שמרחיב פעילות מייצרים הכנסה גם לעובדים ולספקים שלהם. אם הביקוש נמשך ויש אפשרות להגדיל את ההיצע, מתקבלת תמיכה בצמיחה שחורגת מהרכישה הראשונה.

גם פירעון הלוואה יכול לעזור, אף שאינו מופיע מיד כקנייה נוספת. משפחה שמקטינה את תשלומי הריבית שלה משפרת את התקציב החודשי, ובחודשים הבאים יכולה להוציא יותר בלי להגדיל שוב את החוב. במקרה כזה, התועלת מגיעה בהדרגה.

• עדכון: קרנות ההשתלמות עברו לתשואה חודשית שלילית בגלל הנפילות בשישי; מה עשו המסלולים?
• קרנות השתלמות באוקטובר: הכללי ירד ב-0.4%, ואיזה מסלול הרוויח 2.6%

אבל כשהביקוש גדל מהר יותר מהיכולת לספק אותו, המחירים עולים. בענפים שבהם חסרים עובדים, התחרות חלשה או קשה להרחיב פעילות, חלק מהתוספת לכיס עלול להיבלע בהתייקרויות. לכן מהלך כזה צריך להיות הדרגתי ולבוא לצד הרחבת היצע ותחרות. אחרת, יותר כסף פנוי עלול גם להקשות על הורדת האינפלציה והריבית.

לא כל הצריכה הנוספת תישאר בישראל. מוצרים מיובאים וחופשות בחו"ל מפנים חלק מהכסף למשקים אחרים, ולכן תוספת לצריכה אינה תוספת זהה לתוצר המקומי. גם צמיחה מתמשכת דורשת יותר מביקוש: עסקים צריכים עובדים, ציוד, תשתיות ויכולת לייצר ביעילות.

בשוק ההון, חברות שתלויות בצרכן הישראלי עשויות ליהנות ממכירות ומרווחים גבוהים יותר. לצד זאת, הפקדות נמוכות יותר עשויות למתן את זרימת הכסף למוסדיים, ואינפלציה או ריבית גבוהות יותר עלולות לפגוע בתמחור המניות והאג"ח. יש פוטנציאל למשק מקומי חזק יותר, אך אין הבטחה שכל חלקי הבורסה ירוויחו ממנו.

גם החיסכון עצמו מממן פעילות כלכלית דרך השקעות בחברות ובאג"ח, ולכן השינוי צריך להתמקד במקום שבו התועלת מתוספת חיסכון כבר נמוכה יחסית לצורך בכסף בהווה. ההצעה המעשית צריכה לאפשר לעובד לראות כמה כסף נוסף יישאר לו בחודש, מול כמה קצבה עתידית הוא מוותר ובאילו הנחות. אצל מי שצפוי להגיע לפנסיה מספקת, זו יכולה להיות בחירה הגיונית: קצת פחות הכנסה בפרישה, תמורת פחות חובות ויותר אפשרויות בשנים שבהן המשפחה זקוקה לכסף.