235 נבדקים והפתעה: אנשים על הרצף האוטיסטי קראו רגשות לא פחות טוב, ולפעמים יותר
במשך עשורים ההנחה הייתה פשוטה וחד-כיוונית: אנשים על הרצף האוטיסטי מתקשים לקרוא רגשות של אחרים. מכאן נגזרו כלים אבחוניים שלמים, תוכניות התערבות ומערך שירותים שמנסה ללמד אדם אוטיסטי לפענח את מי שמולו. מחקר חדש בהובלה ישראלית מציע שההנחה הזו חסרה חצי.
המחקר פורסם ב-12 בספטמבר 2026 בכתב העת Molecular Autism, תחת הכותרת Nuances of double empathy in autistic and non-autistic people. את המחקר הובילה ד"ר יונת רום מבית הספר לחינוך ע"ש סימור פוקס באוניברסיטה העברית בירושלים ומהמרכז לחקר האוטיזם באוניברסיטת קיימברידג', יחד עם פרופ' ענת פרי מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, פרופ' עופר גולן מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, וכן נועה פלדמן, שיר גנצר, קארי אליסון ופרופ' סיימון ברון-כהן מקיימברידג'.
235 נבדקים, ומחוון שזז כל חצי שנייה
השיטה שונה ממה שמקובל בתחום, ובזה כל העניין. במקום שאלון שבו הנבדק מדווח על עצמו, בנו החוקרים מבחן שנשען על סיפורים אמיתיים. עשרה מבוגרים, חמישה מהם על הרצף וחמישה שאינם, צולמו מספרים סיפור אישי מחייהם. בזמן שסיפרו, הם הזיזו מחוון רגשי מהקצה השלילי לחיובי, והמערכת תיעדה את מצבם הרגשי כל חצי שנייה. בסיום הם דירגו 12 רגשות ספציפיים בסולם של 0 עד 8.
אחר כך הגיעו הנבדקים. 235 משתתפים, 141 מהם על הרצף האוטיסטי ו-94 שאינם, צפו בשני סרטונים אקראיים, אחד של מספר אוטיסטי ואחד של מספר שאינו, מבלי לדעת מי מהם מי. המשימה הייתה לשחזר בדיוק את אותם דירוגים שהמספרים עצמם נתנו. 125 מהמשתתפים היו נשים, 74% הגיעו ממדינות דוברות אנגלית, והגיל הממוצע היה 48 בקבוצת הרצף ו-51 בקבוצה השנייה.
זו אינה בדיקה של מה הנבדק חושב על עצמו, אלא של כמה הוא קלע בפועל למה שהאדם שמולו הרגיש באמת.
שלושה ממצאים, ואחד מהם מפתיע
התוצאה הראשונה מפתיעה בפני עצמה: לא נמצא הבדל מובהק בין שתי הקבוצות ביכולת הכללית לזהות רגשות ספציפיים. כלומר ההנחה שאדם על הרצף פחות מדויק בקריאת רגשות לא קיבלה תמיכה.
התוצאה השנייה היא הלב של המחקר. משתתפים על הרצף היו מדויקים משמעותית יותר במעקב אחרי הרגשות של מספרים אוטיסטיים בהשוואה למשתתפים שאינם על הרצף. גודל האפקט קטן עד בינוני, אבל הכיוון ברור. מול מספרים שאינם על הרצף שתי הקבוצות הציגו ביצועים זהים.
ויש ממצא שלישי שמסובך יותר. המשתתפים שאינם על הרצף דיווחו על עצמם שהם אמפתיים יותר ומתעניינים יותר בסיפור, אבל הדיווח הזה לא תורגם לדיוק גבוה יותר. תחושת האמפתיה והיכולת למדוד רגש של מישהו אחר אינן אותו דבר.
מה אומרים החוקרים
לדברי החוקרים, הממצאים מספקים תמיכה חלקית בתאוריית האמפתיה הכפולה, ומצביעים על כך שמשתתפים על הרצף מעריכים בחסר את יכולות האמפתיה של עצמם. את התובנה המעשית מנסחת ד"ר יונת רום בכך שהזווית הזו יכולה לעזור למשפחות, למורים ולאנשי מקצוע להתמקד פחות ב"תיקון" של אדם אוטיסטי ויותר בבניית הבנה הדדית בין שני הצדדים.
הרעיון שמאחורי זה נקרא בעיית האמפתיה הכפולה, והוא הוצע לראשונה ב-2012. לפיו, הקושי בתקשורת בין אדם על הרצף לאדם שאינו על הרצף אינו חד-צדדי אלא מתרחש בין שתי מערכות שמבטאות רגש בדרכים שונות. שני הצדדים מתקשים לקרוא זה את זה, ולא צד אחד בלבד.
ההקשר: מה שכבר נמצא ב-2020
התימוכין המשמעותיים הראשונים הגיעו ב-2020, במחקר שפורסם בכתב העת Autism. שם נבנו שרשראות העברת מידע של שמונה משתתפים כל אחת, בסך הכול 72 נבדקים בתשע קבוצות: שלוש שכולן אוטיסטיות, שלוש שכולן אינן, ושלוש מעורבות. סיפור עבר מאדם לאדם לאורך השרשרת, ונמדד כמה פרטים שרדו.
התוצאה הפתיעה רבים. השרשראות האוטיסטיות לא היו פחות יעילות מהשרשראות הלא-אוטיסטיות. מה שכן נפגע באופן מובהק היה דווקא השרשראות המעורבות, שבהן איבוד הפרטים היה חד בהרבה. גם דירוגי התחושה הבין-אישית היו נמוכים יותר בקבוצות המעורבות. כלומר הבעיה אינה באדם אלא בממשק.
המחקר החדש מוסיף לזה שכבת דיוק. הוא אינו מודד כמה פרטים שרדו בשיחה, אלא כמה מדויק מישהו בקריאת הרגש עצמו, וגם שם מתקבל אותו דפוס של יתרון קבוצתי פנימי.
ולמה זה נוגע לישראל
לקורא הישראלי יש לזה משקל מיוחד, ולא מפני שהמחקר ישראלי בהובלתו. לפי דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מיולי השנה, 1.8% מהילדים בישראל מאובחנים על רצף האוטיזם, ומספר מקבלי קצבת ילד נכה בשל אוטיזם גדל כמעט פי חמישה בעשור והגיע לכ-60 אלף ב-2024. יותר משליש מכלל הילדים שמקבלים קצבת ילד נכה בישראל מקבלים אותה בשל אוטיזם.
המשמעות היא שמדובר במערכת שירותים ענקית שנבנתה כולה סביב הנחה אחת. אם הקושי הוא דו-כיווני, חלק מהמשאבים צריכים לעבור מהכשרת האדם שעל הרצף להכשרת הסביבה שלו: מורים, מעסיקים ואנשי מקצוע. הצד הכלכלי של המערכת הזו כבר מתועד היטב, והצד המקצועי שלה מתחיל להשתנות.
וכדאי להחזיק את הסייגים. הבדיקה נעשתה על סרטונים מוקלטים, וזה שונה מאוד מאינטראקציה חיה שבה שני הצדדים משפיעים זה על זה בזמן אמת. המדגם האוטיסטי היה מתנדב ומגייס את עצמו, כלומר הוא אינו מייצג את כל הרצף ובוודאי לא אנשים שנזקקים לתמיכה גבוהה יותר. וגודל האפקט של היתרון הפנימי קטן עד בינוני, לא דרמטי. מחקרים אחרים על סנכרון מוחי בין אנשים מצביעים על אותו כיוון: מה שקורה בין שניים תלוי במי הם השניים.
