האנג'לס נמכרו ב-4 מיליארד דולר, והקבוצה היחידה שנסחרת בבורסה שווה 3.1 מיליארד
קבוצת ספורט היא אחד הנכסים הבודדים שהשוק מתמחר לפי הכנסות ולא לפי רווח, מפני שהרווח בדרך כלל זעום והקונים אינם מחפשים תשואה. בוול סטריט יש כרגע דוגמה חיה לפער הזה, והיא נסחרת תחת הסימול BATRK.
אטלנטה בראבס הולדינגס היא אחת משתי הדרכים היחידות להחזיק נתח בקבוצת ספורט אמריקאית מקצוענית דרך הבורסה. השנייה היא מדיסון סקוור גארדן ספורטס, שמחזיקה בניקס ובריינג'רס. המניה נעלה את יום שישי ב-48.84 דולר, שווי השוק עומד על כ-3.1 מיליארד דולר, ומתחילת השנה היא עלתה ב-23.8%. טווח השנה שלה נע בין 37.76 ל-54.46 דולר.
מה שהופך את המספר הזה למעניין הוא מה שקורה מסביב. סטן קרונקי חתם על הסכם לרכישת האנג'לס מלוס אנג'לס לפי שווי של 4 מיליארד דולר לקבוצה ולערוץ השידור האזורי שלה, שיא בליגת הבייסבול. הוא עקף בכך את המכירה הקודמת, של הפדרס מסן דייגו, שנסגרה על 3.9 מיליארד דולר. קרונקי, אגב, מחזיק גם ברמס, בנאגטס, באבלאנץ', בקולורדו ראפידס ובארסנל.
החשבון שמאחורי המחירים האלה פשוט למדי. קבוצות נמכרות במכפיל על ההכנסה, והאנג'לס נמכרו בערך בפי עשרה על הכנסה שנתית של כ-400 מיליון דולר. הכנסות פעילות הבייסבול של הבראבס עומדות על כ-650 מיליון דולר בשנה, ואותו מכפיל היה נותן לקבוצה שווי של כ-6.5 מיליארד דולר.
לזה מוסיפים את הנדל"ן שהחברה פיתחה סביב האצטדיון, ששוויו הוערך בכ-1.25 מיליארד דולר, ומפחיתים חוב נטו של קרוב ל-700 מיליון דולר. התוצאה היא שווי תיאורטי של יותר מ-100 דולר למניה, מול פחות מ-49 דולר שבהם היא נסחרת בפועל.
אז למה הפער כזה גדול? קודם כול בגלל הרווח. החברה הרוויחה אשתקד כ-50 מיליון דולר בלבד, וזה מספר שמקשה על משקיע מוסדי להצדיק החזקה. שנית, חוזה השידור הארצי של הבייסבול קטן בהרבה מזה של הפוטבול והכדורסל, והוא רץ עד 2029. שווי קבוצות הבייסבול פיגר בשנים האחרונות אחרי ענפים אחרים בדיוק בגלל זה, והן מתפקדות כמניות הערך של עולם הספורט.
מעל הכול מרחפת סוגיית העבודה. בעלי הקבוצות שואפים להחיל תקרת שכר, כמו שקיימת בפוטבול, בכדורסל ובהוקי, והמאבק מול איגוד השחקנים עלול להוביל להשבתה בהמשך השנה ואף לביטול עונת 2027. עונה שלמה בלי משחקים היא פגיעה ישירה בהכנסות ובשווי. להרחבה: קרב על תקרת שכר מאיים על ליגת הבייסבול.
ויש כאן גם שאלת שליטה קלאסית. ג'ון מאלון, איל התקשורת בן ה-85, מחזיק בכ-7% מהזכויות הכלכליות ובכ-50% מכוח ההצבעה באמצעות מניות בכורה הצבעתית שמקנות עשרה קולות ליחידה. הוא אמר בעבר שהחנות תמיד פתוחה, אבל אינו ממהר למכור, ושיקולי מס דווקא מתגמלים את היורשים שלו אם הנכס יישאר בידיהם.
לכך נוסף פרט חשבונאי שנכנס לתוקף בשנה הבאה, ולפיו החברה לא תוכל לנכות לצורכי מס את עלות חמשת עובדיה המתוגמלים ביותר, כלומר את השחקנים הבכירים. זה מייקר את הפעילות בדיוק בתקופה שבה נבחנת כדאיות המכירה.
ההשוואה לחלופה הבורסאית השנייה ממחישה את הנקודה. במדיסון סקוור גארדן ספורטס, שמחזיקה בשתי קבוצות ניו יורקיות מהשורה הראשונה, בעל השליטה שלל מכירה של אף אחת מהן. כלומר המשקיע שקונה חשיפה לענף דרך הבורסה קונה בפועל גם את סבלנותו של מישהו אחר, ובשני המקרים מדובר במשפחה אחת שמחליטה מתי ואם בכלל מתממש הפער.
מה שיכול לסגור את ההנחה הוא שלושה דברים: סיום המאבק מול איגוד השחקנים בלי השבתה, חוזה שידור חדש ומשופר ב-2029, או החלטה של בעל השליטה למכור. בלי אחד מהם המניה עשויה להמשיך להיסחר במחצית משוויה הכלכלי המוערך, וזו בדיוק הסיבה שהיא מעניינת ומסוכנת באותה מידה.
הלקח הרחב חורג מהבייסבול. נכס שנסחר בבורסה ונשלט על ידי בעל שליטה יחיד יכול להישאר בהנחה עמוקה מול שוויו הכלכלי לאורך שנים, והפער נסגר במועד שהוא בוחר ולא במועד שהמשקיעים רוצים. זה נכון לקבוצת ספורט באטלנטה בדיוק כמו שזה נכון לחברה מוחזקת בתל אביב. להרחבה: צמיחה בלי AI, שמונה חברות שיכולות להכפיל רווח.
