יצא מהדירה חמישה ימים באיחור - זה מה שקרה בביהמ"ש

בית המשפט לתביעות קטנות באילת דן בסכסוך בין משכיר לשוכר לשעבר, לאחר שהדייר עזב את הדירה באיחור של כמה ימים והמשכיר טען שהוא נותר גם חייב כסף עבור חשמל. בסיום ההליך, שהתנהל כולו על הכתובים וללא דיון, פסק הנשיא עמית יריב כי הנתבע ישלם לתובע 1,000 שקל בלבד - הרבה פחות מהסכום שנתבע.

התביעה, על סכום של 2,500 שקל, הוגשה על ידי נתיב זייתון נגד אביב דוד ויצמן, ששכר ממנו דירה החל מדצמבר 2024. לפי ההסכם, תקופת השכירות המקורית היתה שישה חודשים, אך אין מחלוקת על כך שהצדדים המשיכו בפועל באותם תנאים גם לאחר מכן, בהסכמה, עד לינואר 2026. הבעיה החלה כשהדייר לא פינה את הדירה במועד שסוכם - ה-1 לפברואר השנה - אלא יצא ממנה רק כמה ימים לאחר מכן.

מרבית פסק הדין הוקדש לשאלה בכמה ימים בדיוק איחר הנתבע במסירת הדירה, ועל בסיס איזה תעריפים יש לחשב את הפיצוי. הסכם השכירות קבע פיצוי מוסכם של 250 שקל עבור כל יום איחור, ועל הבסיס הזה תבע זייתון בתחילה 1,250 שקל. אלא שבמהלך ההליך התובע עצמו חזר בו מהדרישה הזו, לאחר שהנתבע טען שהסכום מופרז וש"הסכם השכירות עליו ביקש התובע להסתמך פקע". בסופו של דבר קיבל התובע את גישת הנתבע, וחישב את הנזק לפי דמי השכירות היחסיים - 2,700 שקל לחודש, מחולק לימי החודש, כלומר 90 שקל ליום.

הצדדים עדיין נחלקו סביב שאלת מספר הימים עצמו: זייתון טען לשישה ימי איחור מכיוון שהדירה נמסרה בסוף היום של ה-5 לפברואר 2026, בעוד שויצמן טען בתוקף שמדובר בחמישה ימים בלבד. השופט יריב הכריע לטובת הנתבע, וקבע כי "העובדה שהמסירה בוצעה בסוף אותו יום אינה מובילה למסקנה כי מדובר בשישה ימי איחור", משום שבהסכם לא נקבעה שעת מסירה מסוימת. כך נקבע פיצוי של 450 שקל בלבד עבור האיחור.

חוב חשמל שלא הוכח

זייתון טען גם לחוב חשמל בסכום של 502 שקל, שכלל, לדבריו, יתרה ישנה מאוגוסט עד נובמבר 2025 בסכום של 366 שקל. גם כאן השופט לא התרשם: "אין הצדקה לחייב את הנתבע בחוב מחודש אוגוסט עד נובמבר 2025... כאשר התובע לא הציג כל ראיה או התכתבות בזמן אמת, כי פנה אל הנתבע וביקש לקבל סכום זה". בנוסף, מפסק הדין עולה כי התשלום ששילם ויצמן בינואר 2026 כלל בתוכו רכיב עבור חשמל, מבלי שנטען באותה העת שנותרה יתרת חוב מוקדמת יותר. לכן נדחה רכיב התביעה הזה במלואו, ונקבע שהתובע זכאי רק לתשלום חשמל עבור התקופה שבין ה-11 לינואר השנה למועד העזיבה בפועל - סכום שהנתבע עצמו הודה בו, וכינה אותו "זניח".

התובע טען גם שהדירה הוחזרה מלוכלכת, ועתר בגלל זה לפיצוי נוסף על "הזמן שניסה לשכנע את הנתבע לשלם את חובו". הנתבע, מנגד, טען שבידיו סרטון המוכיח שהדירה הוחזרה נקייה. אלא שהסרטון מעולם לא הוגש לתיק, כך שאף אחד מהצדדים לא הצליח להוכיח את טענתו. השופט בחר שלא להכריע בשאלה העובדתית הזו, בין השאר משום ש"התובע לא עתר לפיצוי בגין הוצאות ניקיון ואף לא כלל רכיב נזק זה במסגרת הסעדים שתבע". כלומר גם אם הדירה אכן הוחזרה מלוכלכת, זה לא היה חלק מהסעד שהתבקש בפועל.

בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט כי התביעה מתקבלת בחלקה בלבד, ועל הנתבע לשלם לתובע 1,000 שקל. הסכום הזה, כך צוין בפסק הדין, "מגלם בתוכו את פרק הזמן שבו נמנע הנתבע מלפרוע את חובו, אף שהודה בו באופן חלקי בכתב ההגנה, ואילץ את התובע לפעול במשך זמן רב לשם גביית החוב המגיע לו". כלומר מעבר לפיצוי הישיר על האיחור ועל צריכת החשמל, נלקחה בחשבון גם ההתנהלות של הנתבע, שגררה את התובע להליך משפטי מיותר. מעבר לכך, נפסק כי הנתבע יישא גם בהוצאות משפט בסכום של 300 שקל, נוכח העובדה שההליך התנהל רק על בסיס המסמכים שהוגשו וללא דיון.