שבוע עם חיישן אור על היד ו-MRI כעבור שלוש שנים: כך נראה הלב של מי שישן באור

ההיגיון נשמע מוצק: אור דולק בחדר מדכא את המלטונין, מלטונין מדוכא פוגע בשינה, ומכאן הדרך לסוכרת ולמחלות לב קצרה. זו השרשרת שחוזרת כמעט בכל כתבה בנושא. הבעיה היא שכשבודקים אותה מול מה שנמדד בפועל, החוליה הראשונה שלה נשברת.

ופיזית: בזמן שינה העיניים עצומות. העפעף חוסם כ-99% מהאור שמגיע אליו, והחסימה חזקה במיוחד דווקא באורכי הגל הכחולים, אלה שאליהם השעון הביולוגי הכי רגיש. במחקר שמדד את המעבר דרך העפעף התקבלה צפיפות אופטית ממוצעת של 2.1, כלומר כ-0.8% מהאור עובר.

וזה לא נשאר תיאורטי. בניסוי שחשף נבדקים ל-2,000 לוקס במשך שעה בעיניים עצומות, המלטונין ירד אצל שניים מתוך שמונה, ובממוצע לא ירד בכלל. ניסוי אחר עם מסכת אור של 1,700 לוקס לא מצא שום דיכוי. ניסוי שלישי הקרין 500 לוקס דרך העפעפיים שלוש שעות בלילה במשך 12 יום ולא הזיז את שעון המלטונין.

עכשיו שימו לב לסדרי הגודל. אלה 1,700 ו-2,000 לוקס. חדר שינה אמיתי, כשמודדים אותו, עומד על חציון של לוקס אחד.

אז למה בכל זאת נמצא קשר

כי משהו שם כן קורה, רק לא דרך המלטונין. בניסוי במעבדת שינה, לילה אחד של 100 לוקס העלה את הדופק והעלה את תנגודת האינסולין למחרת בבוקר - בזמן שרמות המלטונין לא זזו. במחקרי העוקבה היפניים, הקשרים בין אור בחדר השינה להשמנה, ללחץ דם ולדיכאון נמצאו כולם בלתי תלויים בהפרשת המלטונין הלילית, והפרשת המלטונין עצמה לא נקשרה לתוצאות.

המסקנה המדויקת אינה שאור בחדר השינה לא מזיק. היא שההסבר המקובל לנזק כנראה שגוי, וזה הבדל גדול. מנגנון שלא מבינים קשה יותר לתקן, ולא קל יותר.

המחקר העדכני ביותר בתחום, שקשר אור קטן בלילה לשינויים במבנה הלב, נשען על 11,071 משתתפים עם חיישן אור על פרק היד וסריקת MRI כשלוש שנים אחר כך. כל המספרים שלו, כולל גודלי האפקט וניתוח התוצאות על 73 אלף נבדקים, פורסמו בנפרד. הכתבה הזאת עוסקת בשאלה אחרת: מה כל גוף הראיות מראה, וכמה ממנו באמת עומד במבחן.

כמה לוקס יש אצלכם בחדר

רוב האנשים לא מדמיינים נכון את הסדר גודל. הטבלה מציגה ערכים שנמדדו במחקרים, לא הערכות.

שתי נקודות שעולות מהטבלה. הראשונה, מנורת לילה טיפוסית חלשה בהרבה ממה שנדמה, אבל הפיזור עצום: באותה בדיקה של 25 מוצרים ב-79 הגדרות שונות, הערכים על הכרית נעו מאפס עד יותר מ-900 לוקס. רק 8% מההגדרות היו גם חלשות מספיק מבחינה ביולוגית וגם חזקות מספיק כדי באמת לראות משהו.

• 25 מיליון דולר לחקר הזיקנה: הטכניון יעקוב אחרי אלף מבוגרים במשך שנים
• דיוק של 99%: כך חיברה IBM שני שבבים קוונטיים בכבל של 80 סנטימטר

השנייה, מדידה של אותו חדר בשתי דרכים נותנת שתי תשובות. כשמדדו את אותם לילות בשני אופנים, חיישן על פרק היד הראה חציון של 1.4 לוקס ומד אור ליד המיטה הראה 4.1. פי שלושה, על אותו נתון שכל הספרות בנויה עליו.

ארבע סיבות לקרוא את הממצאים בזהירות

הרשימה של מה שנמצא מרשימה: קשר בין לילות מוארים לתמותה בקרב 88,905 נבדקים, לסוכרת בקרב 84,790, למחלות לב וכלי דם, ומטא-אנליזה על 867,647 איש שמצאה קשר להשמנה. אלא שכל אלה מחקרי תצפית, וארבעה דברים מחלישים אותם.

ראשית, אור בלילה הוא כמעט תחליף מושלם למגורים בעיר. וזה נמדד: בעוקבה אמריקאית גדולה, אור חיצוני בלילה נמצא במתאם של 0.81 עם רעש תנועה ושל 0.78 עם זיהום אוויר. לפני תיקון סטטיסטי לגורמים האלה נמצא קשר בין אור לסרטן השד. אחרי התיקון הקשר נעלם לגמרי והתהפך קלות. מחקר דני על אחיות לא מצא קשר בכלל.

שנית, כיוון הסיבתיות אינו ברור. הממצא על דיכאון הוא חתך רוחב, כלומר תצלום של רגע אחד. דיכאון גורם לאנשים להיות ערים בלילה עם אור דולק לפחות באותה קלות שבה אור בלילה גורם לדיכאון. גם מי שישן עם טלוויזיה דולקת ישן פחות שעות, אוכל מאוחר יותר וזז פחות. הקושי הזה חוזר בכל מחקר שבודק חשיפה סביבתית בבית, כולל בדיקה של חודש עם מטהר אוויר ומבחן קוגניטיבי.

• בלי שרוול: שעון חכם של גוגל זיהה 2 מכל 3 מקרים של יתר לחץ דם
• חידה מתמטית: מיליון שקל עכשיו או אגורה שמוכפלת כל יום במשך חודש?

שלישית, המחקרים חלוקים ביניהם יותר ממה שמקרי. באותה מטא-אנליזה על ההשמנה, מדד אי-ההסכמה בין המחקרים הגיע ל-92.5%. הקשר נמצא מובהק בצפון אמריקה ובאסיה, ולא נמצא מובהק באירופה. השפעה ביולוגית של אור על חילוף החומרים לא אמורה להיעצר בגבול של יבשת.

ורביעית, ועדיין הכי חזק: במחקר על 272,214 משתתפים, עובדי משמרות מתחלפות הראו סיכון מוגבר לסוכרת. אבל עובדי לילה קבועים, שמקבלים הכי הרבה אור בלילה מכולם, לא הראו סיכון מוגבר. אם האור עצמו הוא הגורם, דווקא הם היו אמורים להוביל.

ויש גם תקדים. ב-1999 פורסם ב-Nature מחקר שקשר בין מנורות לילה בינקות לקוצר ראייה בהמשך. הוא זכה לסיקור רחב. פחות משנה אחר כך פרסם אותו כתב עת שתי הפרכות עצמאיות, זו לצד זו. זה הפך לדוגמה הקלאסית לערבוב משתנים בדיוק בתחום הזה.

וגם אין סף שאפשר להגיד עליו שהוא בטוח

שני המחקרים המרכזיים שמדדו את הסף שבו אור מתחיל להשפיע חלוקים פי ארבעה בין עצמם. אבל ההבדל המעניין הוא לא ביניהם. באחד מהם נמדד הסף האישי של כל נבדק בנפרד, והתוצאה נעה מ-6 לוקס אצל הרגיש ביותר ל-350 לוקס אצל הכי פחות רגיש. פי חמישים ושבע, בלי שום סמן שמאפשר לדעת מראש לאיזו קבוצה אתם שייכים.

גם המעבדות עצמן לא מסכימות מה נחשב חושך. ההגדרה נעה בין פחות מ-1.5 לוקס לפחות מ-30 לוקס, תלוי במי שערך את הניסוי. מחקרי השדה מפצלים חדרי שינה ב-3 או ב-5 לוקס. אין מספר מאומת שמתחתיו ידוע שאור אינו מזיק.

וכשבדקו לראשונה את הפתרון עצמו, התוצאה הייתה ריקה. בניסוי מבוקר בקרב 240 נשים בהיריון שסבלו ממחסור בשינה, מסכת עיניים ואטמי אוזניים למשך שבוע לא שינו את רמות הסוכר בצום, את הסוכר שעתיים אחרי העמסה, ואפילו לא את משך השינה.

ובישראל, מתברר שאין בכלל חוק

ישראל היא אחת המדינות המוארות בעולם. לפי האטלס העולמי של בהירות שמי הלילה, 61% מהתושבים חיים תחת שמיים בהירים עד כדי כך שהעין אינה מספיקה להסתגל לחושך, ו-97.6% אינם יכולים לראות את שביל החלב מהבית. מדידה ארצית מצאה עלייה של כ-30% בעוצמת התאורה בין 2012 ל-2020, ושני שלישים משטח המדינה מצפון לבאר שבע נמצאים תחת תאורה מלאכותית.

ומה עם רגולציה? חוק הקרינה הבלתי מייננת משנת 2006 הוא החוק שהיה אמור לטפל בזה, אבל התוספת שלו מחריגה במפורש גופי תאורה לסוגיהם. כלומר זיהום אור אינו מוסדר בישראל, וההחרגה הזאת גם סוגרת את הדרך לתביעת מטרד אזרחית.

בצד ההתנהגותי, הנתונים הרשמיים מראים ש-48% מהישראלים ישנים עד שש וחצי שעות באמצע השבוע, ו-18% ישנים עד חמש וחצי שעות. 18% מדווחים על נדודי שינה בשלושה לילות בשבוע או יותר. אלה מספרים גדולים בהרבה מכל אפקט שנמדד לאור בחדר.

אז מה בכל זאת עושים? להחשיך את חדר השינה זה זול, בטוח וקל, ואין שום סיבה לא לעשות את זה. מה שאי אפשר להבטיח הוא שזה ימנע מחלה, כי אף מחקר לא הראה את זה, והניסוי היחיד שניסה לא מצא כלום. הדבר היחיד שהספרות כן תומכת בו בבירור הוא הכיוון ההפוך: הרבה אור ביום, ולא מעט אור בלילה. גם כאן, כמו במחקר שבדק את שעת שתיית הקפה ולא את הכמות, מתברר שהתזמון לאורך היום מסביר יותר מהעוצמה ברגע נתון.