1,200 סיפורי אקזיט, ועשור אחרי 15% בלבד משגשגים: הצד שלא מדברים עליו של הכסף הגדול
הנפקה אחת של חברת בינה מלאכותית גדולה צפויה לייצר שבעה מיליארדרים חדשים בקרב המייסדים, כחמישים אנשים עם מאות מיליוני דולרים וכ-1,200 אנשים עם עשרות מיליונים, רובם עובדים שיושבים נמוך יותר בטבלת ההחזקות. כשמוסיפים לזה את ההנפקות הצפויות של עוד שתי חברות ענק מאותו עולם, ההערכות מדברות על כעשרים מיליארדרים חדשים.
זו כנראה ההעברה המרוכזת ביותר של עושר לעובדי שכר שראינו מאז בועת הדוט-קום, והיא כבר יצרה תופעה נלווית שקשה להאמין שהיא קיימת: תעשייה שלמה של מאמנים, פסיכולוגים וקהילות סגורות שעוסקת בדיוק באנשים האלה, ובשאלה למה הם מרגישים רע.
15% בלבד משגשגים
המספר שמסביר את זה הכי טוב מגיע ממי שריכזה כ-1,200 סיפורי אקזיט וניתחה אותם. עשור אחרי הרגע שבו הפכו לעצמאים כלכלית, 15% מתוארים כנמצאים במצב נפשי רע ממש. 70% נוספים מוגדרים כנוחים אבל חשים ריקנות מסוימת. 15% בלבד משגשגים.
הסיבה אינה הכסף אלא מה שקורה לזהות. בניגוד לזכייה בלוטו, ההון של מייסד שזור בסיפור האישי שלו. זה מה שהופך את ההצלחה למרוויחה בעיניו, וזה בדיוק מה שהופך את חוסר הסיפוק שמגיע אחריה לעניין אישי וכואב. רבים נופלים למה שנקרא כשל ההגעה: ההנחה שהמספר שסביבו בנית את החיים יביא איתו שקט. כשזה לא קורה, חלק קופצים מיד לסיבוב הבא, פחות מתוך השראה ויותר כדי להוכיח שההצלחה הראשונה לא הייתה מקרית.
למה דווקא עכשיו
יש שתי סיבות לכך שהתופעה מחריפה דווקא עכשיו. הראשונה היא מהירות. הזמן שעובר בין הקמת חברה לאירוע נזילות התקצר דרמטית מאז גל הקריפטו, כך שמייסדים אינם מספיקים להתבגר לצד ההון שנערם. בתוך כמה שנים בלבד מצטרפים שווי חברה עצום, תשומת לב ציבורית והון אישי גדול.
השנייה היא תחושת דחיפות. רבים משוכנעים שזו ההזדמנות הטכנולוגית המרכזית של חייהם המקצועיים, ולכן אינם מאטים גם כשהם כבר מסודרים כלכלית. החשש להחמיץ ממשיך לעבוד גם כשאין שום סיבה פיננסית להמשיך.
ויש גורם שלישי שמקבל פחות תשומת לב ואולי גובה את המחיר הגבוה ביותר: המשקל המוסרי של האופן שבו נוצר ההון. מייסד בתחום הבינה המלאכותית נשאל, וגם שואל את עצמו, מה הטכנולוגיה שלו תעשה לתעסוקה, לאמת וליחסים בין אנשים. בעל רשת מסעדות או יצרן אופנה מהירה אינו מתמודד עם השאלה הזו באותה עוצמה.
הסף שבו הכסף מפסיק להרגיש אמיתי
מעניין לראות איפה עובר הגבול המספרי. אנשי המקצוע בתחום מתארים סף סביב 20 מיליון דולר. מתחתיו אדם עדיין חושב על הכסף כמשאב, עוקב אחריו ומקבל החלטות השקעה שקולות. מעליו הוא מתחיל להרגיש כמו כסף ממשחק קופסה, והקשר בין הסכומים לבין ערך אמיתי נחלש.
הקהילות שנבנו סביב הקבוצה הזו ממחישות את זה. אחת מהן דורשת נכסים של 20 מיליון דולר לפחות כתנאי כניסה, אחרת מציבה רף של 100 מיליון, ויש כאלה שמסננות לפי רקע יזמי בלבד. בחלק מהן שווי הנכסים של חברים מגיע עד שלושה מיליארד דולר, והדיון בפנים אינו על תשואות אלא על מה עושים עם החיים.
הכלל המעשי שחוזר שם הוא פשוט ואפשר ליישם אותו גם בסכומים קטנים בהרבה: אל תעשו שום דבר בלתי הפיך בשנה הראשונה שאחרי. לא לקנות את הבית הגדול מדי, לא לעבור מדינה ולא לפרק מבנה חיים שעבד. אפשר לשכור לכמה חודשים ולראות אם זה בכלל מתאים.
ולמה זה נוגע לישראל במיוחד
לישראל יש לזה נגיעה ישירה במיוחד. אקזיטים בהיקף של מיליארד דולר הפכו כאן לשגרה, וחלק הולך וגדל מהכסף מגיע לעובדים ולא למייסדים בלבד. אופציות לעובדים הן חלק מהותי מחבילת השכר בהייטק הישראלי, והן הופכות מדי שנה מאות אנשים לבעלי הון בבת אחת.
מה שמעניין הוא שהשיח המקומי עוסק כמעט כולו באירוע המס ובשאלה איפה להשקיע את הכסף, וכמעט לא בשנה שאחרי. ההיבטים הפיננסיים המעשיים דווקא מוכרים: סיכון ריכוזיות כשכל ההון יושב במניה אחת, בקשות שמגיעות ממשפחה ומחברים, ומערכות יחסים שמנוהלות מחדש בלי שאיש ביקש זאת. ההנפקות הגדולות שנדחות או מתקרבות יקבעו מתי הגל הבא יגיע.
וצריך לומר גם את הצד השני. אלה בעיות של קבוצה קטנה מאוד ועשירה מאוד, והן קטנות משמעותית מהבעיות של מי שאין לו כסף. אנשים לא מאוזנים קיימים בכל רמת הכנסה, והטעויות של העשירים פשוט גלויות יותר. מה שכן, יש כאן משהו שחורג מהקבוצה הזו: אם הבינה המלאכותית אכן תשחרר חלקים גדולים מהאוכלוסייה מהצורך הכלכלי לעבוד, הקבוצה הקטנה הזו היא בעצם ניסוי מקדים. היא מגלה לפנינו מה אדם עושה כשלא נדרש ממנו דבר.
