מעקב של שמונה שנים אחרי 260 ילדים: יותר שעות מסך נקשרו לעיבוד קוגניטיבי טוב יותר
260 ילדים פינים, 124 בנות ו-136 בנים, נמדדו ברציפות במשך שמונה שנים, מהילדות ועד גיל 15.8 בממוצע. הממצא שיצא מהמעקב הזה הולך בדיוק נגד הכיוון של כל מה שנהוג לומר על מסכים: מי שצבר יותר שעות מסך מהילדות הציג בגיל ההתבגרות עיבוד קוגניטיבי טוב יותר.
המחקר פורסם בכתב העת Pediatric Exercise Science והוא חלק ממחקר PANIC, מעקב פיני ארוך טווח אחרי פעילות גופנית ותזונה בילדים, שנערך באוניברסיטאות יובסקילה ומזרח פינלנד.
"הממצאים מצביעים על כך שזמן מסך יכול לתמוך בעיבוד הקוגניטיבי של ילדים ובני נוער", אומר פטרי ילנקו, דוקטורנט בפקולטה למדעי הספורט והבריאות באוניברסיטת יובסקילה, שהוביל את העבודה. "ככל הנראה הנקודה המהותית כאן היא איזה דברים הם עושים בזמן המסך שלהם".
שתי שיטות מדידה, שתי תוצאות שונות
שווה לעצור על השיטה, כי היא מה שמבדיל את העבודה הזו מסקרים רגילים. הפעילות הגופנית והישיבה נמדדו בשני אופנים במקביל: מכשיר שמשלב מדידת דופק ומדידת תנועה, ולצידו שאלון שבו הנבדקים דיווחו על עצמם. הקוגניציה נבדקה בסוללת מבחנים ממוחשבת בשם CogState, שבוחנת למידה, קשב וזיכרון עבודה.
הצירוף הזה חשף פער שמסביר חלק מהבלבול בתחום. בשאלונים נמצא קשר בין דפוסי פעילות מסוימים ובין הקוגניציה, ובמדידה המכשירית אותו קשר לא הופיע כלל. כלומר חלק גדול מהוויכוח הציבורי על מסכים ופעילות נשען על מה שאנשים מספרים על עצמם, ולא על מה שנמדד בפועל.
בנים ובנות קיבלו תוצאות שונות
מעבר לממצא המרכזי, המעקב העלה תוצאות שונות אצל בנים ובנות. אצל בנות, יותר פעילות גופנית בעצימות קלה מהילדות נקשרה לזיכרון עבודה טוב יותר בגיל ההתבגרות. אצל בנים, דווקא פעילות גופנית מודרכת ומאורגנת היא שנקשרה לזיכרון עבודה טוב יותר.
הממצא החריג ביותר נוגע לפעילות לא מובנית. פחות פעילות גופנית עצמאית שדווחה בשאלון נקשרה לעיבוד קוגניטיבי טוב יותר, ואילו הפעילות שנמדדה במכשיר לא הראתה קשר. זו בדיוק סוג התוצאה שמחייבת זהירות בפרשנות.
מה החוקרים לא אומרים
החוקרים עצמם אינם ממליצים להגדיל שעות מסך. "אל לנו להתייחס לזמן מסך כאל דבר מזיק בלבד, אלא לחפש איזון בין פעילות גופנית לבין זמן מסך שמקדם חשיבה פעילה", מסביר ילנקו. הכוונה היא לשימוש שדורש פתרון בעיות, יצירה ולמידה, ולא לגלילה פסיבית.
הסייגים מפורשים. מדובר בקשרים ולא בהוכחת סיבתיות, המדגם קטן יחסית, והחוקרים מדגישים שהקשרים מורכבים ותלויים במין הנבדק, בסוג הפעילות ובשיטת המדידה שלה. כדי לקבוע סיבתיות נדרשים מחקרי התערבות.
- מחקר על 132 אלף מטופלים: מי שהתחיל סטטינים בתוך שנה מאבחון הסוכרת הראה 15% פחות דמנציה
- שבוע עם חיישן אור על היד ו-MRI כעבור שלוש שנים: כך נראה הלב של מי שישן באור
חשוב גם מה המחקר אינו בודק. הוא מודד עיבוד קוגניטיבי, זיכרון עבודה וקשב, ואינו עוסק בשינה, בבריאות הנפש, בפעילות גופנית כשלעצמה או ביחסים חברתיים, שהם חלק גדול מהטענות נגד זמן מסך ממושך. להרחבה: מוח הטיקטוק, כך הגלילה האינסופית מכווצת את הקשב.
מה זה משנה להורים בישראל
ההקשר המחקרי הרחב עדיין נוטה לצד השני. שנים של עבודות קשרו שימוש כבד במסכים אצל ילדים לקשיי קשב, לשינה פחות טובה ולפחות פעילות גופנית, והמלצות רשמיות ברחבי העולם ממשיכות להגביל שעות מסך בגילים צעירים. המחקר הפיני אינו מבטל את זה, הוא מוסיף משתנה: לא כמה זמן, אלא מה קורה בתוכו. להרחבה: כך זמן המסך פוגע בבריאות הילדים ואיך עוצרים את זה.
לקורא הישראלי זו שאלה חיה במיוחד. ילדים בישראל נמנים עם המשתמשים הכבדים ביותר בעולם במסכים, והדיון על טלפונים בבתי הספר חוזר לשולחן בכל תחילת שנה. הממצא הזה אינו נותן היתר, והוא כן מציע לשנות את השאלה שהורים שואלים: במקום לספור שעות, לשאול מה בדיוק קורה באותן שעות.
