ב-2032 קרן הפנסיה הציבורית בארה"ב עלולה לקצץ 22%

נאמני הביטוח הלאומי בארה"ב מעריכים שב-2032 הקרן הציבורית תתרוקן. בלי חקיקה, הקצבה עלולה לרדת אוטומטית בכ-22%.

המנגנון עצמו נשען כמעט כולו על מס ייעודי שנגבה מהשכר. במשך עשורים הגבייה הספיקה, ובשנים האחרונות היא הפסיקה להספיק. הפער מכוסה מהקרן, כלומר הממשלה פודה אג"ח ממשלתיות שמוחזקות בה וממירה אותן למזומן, ובדרך מגדילה את החוב הפדרלי שחצה בזמן האחרון 40 טריליון דולר. כך שהבעיה של הפנסיה הציבורית כבר מזמן אינה בעיה של הפנסיה הציבורית בלבד.

התקרה שכ-6% מהעובדים חוצים

בלב הוויכוח יושבת תקרה. עובד אמריקאי משלם 6.2% מהשכר לתוכנית, ועצמאי משלם 12.4%, אבל התשלום נעצר בהכנסה שנתית של 184,500 דולר. כל דולר מעל הסכום הזה פטור לגמרי. בפועל, הרוב המוחלט של האמריקאים משלמים על מלוא המשכורת, וכ-6% מהעובדים, אלה שחוצים את התקרה, משלמים על חלק ממנה.

מה שהפך את זה לבעיה גדולה יותר הוא פערי השכר. בתחילת שנות ה-80 כ-90% מכלל השכר במשק האמריקאי היה מתחת לתקרה. היום מדובר בכ-82%, פשוט מפני שהשכר בצמרת גדל מהר יותר מהשכר הממוצע. התוכנית מממנת את עצמה מבסיס שהולך ומצטמצם ביחס לכלכלה.

ההצעה, והמחיר של ההמתנה

ההצעה שצוברת תאוצה בשבועות האחרונים היא לבטל את התקרה לגמרי. מה שמעניין בה הוא הרכב התומכים: סנאטורית דמוקרטית וסנאטור רפובליקני עובדים עליה יחד, וזה נדיר בנושא שנחשב שנים לשדה מוקשים פוליטי.

החישוב מספק גם תזכורת לא נעימה על מחיר ההמתנה. לפני עשור, ביטול התקרה היה סוגר את מלוא הגירעון של התוכנית. היום, בתום עשר שנים שבהן הכסף הזה לא נגבה, אותו צעד בדיוק יסגור כשני שלישים ממנו, וזאת בהנחה שבעלי השכר הגבוה לא יקבלו זכאות מוגדלת לקצבה בגין השכר הנוסף שמוסה.

יש גם גרסאות מתונות יותר. הצעה מ-2016 קראה להעלות את התקרה כך שתכסה שוב 90% מהשכר במשק, מה שהיה מתרגם היום לתקרה של 384 אלף דולר במקום 184,500. גרסה אחרת יוצרת חור בטבעת: משאירים את התקרה הנוכחית, מפסיקים לגבות מעליה, ומחזירים את הגבייה מעל סף גבוה יותר.

מה הציבור חושב, ומי מתנגד

הציבור האמריקאי, מסתבר, פחות חצוי מהפוליטיקאים. בסקר שנערך בשנה שעברה, 15% בלבד מהנשאלים אמרו שאין להעלות מסים על אף אמריקאי גם במחיר קיצוץ בקצבאות. בקרב מצביעי המפלגה הרפובליקנית, יותר מ-75% העדיפו להגדיל הכנסות על פני הקטנת קצבאות. ההצעה הפופולרית ביותר הייתה להחזיר את הגבייה על הכנסות מעל 400 אלף דולר.

למתנגדים יש טיעון מספרי משלהם. ביטול התקרה יעלה את שיעור המס השולי על שכר בצמרת מעל 50% לרמה של יותר מ-60%, כשמחשבים יחד מס פדרלי, מס מדינתי ואת מס הבריאות בשיעור 2.9% שאין לו תקרה מלכתחילה. הטענה היא שממשלה יכולה למסות עד גבול מסוים בלבד, ושמהלך כזה ישרוף את מרבית היכולת שנותרה להעלות מסים על העשירים לטובת דור שכבר נמצא בפרישה.

• הדמוקרטים ניצחו - ומניות האלכוהול מזנקות: מה הקשר?
• ראיין ריינולדס בנה הון של 350 מיליון דולר מסרטים ומעסקים

מנגד, ניתוח של מכון מחקר בעל נטייה פרוגרסיבית מצא ש-70% מהעובדים בגילי 32 עד 66 שהרוויחו מעל התקרה יפסידו יותר כסף אם הקרן תתייבש מאשר ישלמו במסים נוספים אם התקרה תבוטל. כלומר, גם עבור חלק גדול מהמרוויחים הגבוהים, ההימור על אי-עשייה אינו משתלם.

ולמה זה נוגע גם לישראלים

המבנה הזה אמור להישמע מוכר, כי הוא כמעט זהה. גם כאן דמי הביטוח הלאומי נגבים עד תקרה, שעומדת ב-2026 על 51,910 שקל לחודש, וכל שקל מעליה פטור. גם כאן התקרה נקבעת בחקיקה ומתעדכנת לאט יותר מהשכר בצמרת, וגם כאן הדיון על העלאתה חוזר בכל פעם שמתפרסם דוח אקטוארי.

ההבדל המרכזי הוא בגודל היחסי. בארצות הברית התוכנית הציבורית היא רכיב מרכזי בהכנסה של רוב הפורשים, ולכן קיצוץ של 22% הוא אירוע דרמטי. בישראל קצבת הזקנה היא רצפה, והחיסכון העיקרי יושב בקרן הפנסיה, שהיא צוברת ואישית. אבל המנגנון הפוליטי זהה לחלוטין: אפשר להעלות את התקרה, להעלות את שיעור הגבייה, להעלות את גיל הפרישה או לקצץ בקצבאות, ואף אחת מארבע האפשרויות אינה מנצחת בקלפי.

ולכן גם התחזית לגבי מה שיקרה בפועל דומה בשתי המדינות. שום קונגרס ושום כנסת אינם ממהרים לפתוח את התיק הזה, והפתרון מגיע בדרך כלל ברגע האחרון, כחבילה שמשלבת כמה צעדים לא פופולריים יחד. האזהרה שלפיה הביטוח הלאומי בישראל לא יוכל לשלם את הקצבאות מ-2029 היא בדיוק אותו סוג של שעון מתקתק, במספרים קטנים יותר.