12 אנשים, עשרה חודשים ומינוס 80 מעלות: הבעיה הייתה בדיוק ההפך מבדידות
12 אנשים, עשרה חודשים, ותחנת מחקר באנטארקטיקה שבה הטמפרטורה בחורף יורדת עד מינוס 80 מעלות. אין דרך להיכנס ואין דרך לצאת. ההנחה המקובלת הייתה שהאויב המרכזי בתנאים כאלה הוא הבדידות, והנתונים שהתקבלו הראו משהו אחר לגמרי.
המחקר, שפורסם בכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences, מצא שדווקא כשאנשי הצוות בילו יותר זמן בקרבה פיזית זה לזה, עלו הדיווחים על קונפליקטים, גברה חוסר האמון וירדה תחושת הביצוע של הצוות.
"בצוותים קטנים בתנאים קיצוניים, יותר מגע אינו מתורגם אוטומטית לתמיכה חברתית, ואף עשוי להגביר מתחים", אומר פרופ' יאן שמוץ מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ציריך, שהוביל את המחקר יחד עם ד"ר אנדריאה קנטיזאני, פסיכיאטר ועמית מחקר באוניברסיטת ברן.
מדדו קרבה בלי לשאול אף אחד
מה שמייחד את העבודה הוא שהיא לא הסתמכה על מה שאנשים מספרים על עצמם. חברי הצוות מילאו שאלונים בארבע נקודות זמן לאורך המשימה, ובמקביל ענדו חיישני קרבה שתיעדו אוטומטית מתי הם נמצאים זה ליד זה וכמה זמן. כלומר לצד הדיווח הסובייקטיבי התקבלה מפה אובייקטיבית של מי היה עם מי.
"השילוב של הערכות עצמיות עם נתוני חיישנים אובייקטיביים מספק מבט מפורט בצורה חסרת תקדים על האופן שבו רשתות חברתיות ומצוקה נפשית מתפתחות לאורך זמן בצוותים קיצוניים", מסביר קנטיזאני.
תחנת קונקורדיה נבחרה בדיוק מפני שהיא אחד המקומות המבודדים ביותר על פני כדור הארץ, ולכן היא משמשת מודל מהטובים בעולם לסימולציה של משימות ארוכות לירח ולמאדים.
הצוות התפרק לפי שפה
הממצא השני מעניין לא פחות מהראשון. ככל שהמשימה התקדמה, הצוות התפרק בהדרגה לתת קבוצות. אנשים בילו יותר ויותר זמן עם עמיתים שחלקו איתם שפה או לאום, והרשת החברתית שהייתה אחידה בהתחלה נעשתה מקוטעת.
זה בדיוק ההפך ממה שמנהלי משימות מקווים לו. במשימה ארוכה שדורשת שיתוף פעולה מלא, התפצלות לפי שפה יוצרת קווי שבר שאינם קשורים למשימה עצמה, והם מתחילים להופיע בלי שאיש מתכנן אותם.
הסייגים, וההסבר ההפוך
לפני שמסיקים, צריך להציב גבולות ברורים. המדגם מנה 12 אנשים, וזה מספר קטן מאוד גם אם הוא כל האוכלוסייה הקיימת במקום. הניתוח מתאמי בלבד, ולכן אי אפשר לקבוע שהקרבה היא שגרמה למתח.
- 83% מול 34%: מה גורם לאנשים לבחור במשימה הקשה
- נוגד הארס החזק ביותר שנמצא עד היום מסתתר בדם של הנחש עצמו, ופי 10 מהתכשיר המסחרי
החוקרים עצמם מציעים הסבר חלופי שכדאי להחזיק: ייתכן שדווקא אנשים שחשו בדידות חיפשו יותר מגע, ושהמגע הזה פשוט לא סיפק את מה שהם היו זקוקים לו. במקרה כזה כיוון החץ הפוך לגמרי.
ממאדים למשרד הפתוח
ההמלצה המעשית שהחוקרים מוציאים מהעבודה אינה להפריד אנשים אלא לזהות מוקדם. "התוצאות מראות כמה חשוב לזהות דינמיקות חברתיות מוקדם ולתת לצוותים תמיכה ממוקדת", אומר שמוץ, והם מציעים להשתמש בחיישני קרבה ככלי ניטור שמזהה שינויים בשגרה היומית לפני שהם הופכים לסכסוך.
מכאן קצרה הדרך למקומות הרבה פחות קיצוניים. משימה למאדים צפויה להימשך כשלוש שנים, אבל אותה דינמיקה מופיעה גם בצוותים קטנים שעובדים יחד בחלל סגור לאורך זמן, בין שמדובר במשמרת ארוכה, בעבודת שטח או במרחב עבודה פתוח שבו אין לאף אחד מקום להתרחק.
לקורא הישראלי זו נקודה מוכרת. שוק העבודה כאן עבר בשנים האחרונות למשרדים פתוחים ולמודלים היברידיים, והוויכוח על כמה נוכחות פיזית באמת נחוצה נמשך. המחקר הזה אינו מכריע אותו, והוא כן מוסיף נתון שקל להתעלם ממנו: קרבה פיזית אינה שווה ערך אוטומטי לתמיכה, ולפעמים היא מייצרת בדיוק את ההפך. להרחבה: ארבע פגישות ששינו זיכרון ילדות והפחד מכישלון ירד.
