טראמפ רצה את קנדה כמדינה ה-51 - עכשיו היא מחפשת דרך להסתדר בלעדיו
טראמפ רצה לקרב את קנדה לארה"ב עד כדי הפיכתה למדינה ה-51, אבל הלחץ שלו דוחף את ראש הממשלה מארק קרני לחפש קשר הדוק יותר דווקא עם אירופה. קרני בוחן שותפות רחבה עם האיחוד האירופי, מעבר להסכם הסחר הקיים, שתיתן לחברות קנדיות יותר אפשרויות ותקטין את התלות בהחלטות שמתקבלות בוושינגטון. אין כרגע הסכם על הצטרפות לאיחוד או לשוק המשותף, אלא ניסיון לבנות חלופה כלכלית משמעותית יותר לקשר עם ארה"ב. פרטי היוזמה.
הזווית המעניינת היא שקנדה לא חייבת להחליף את השוק האמריקאי כדי לשפר את מצבה. מספיק שלחברות שלה תהיה אפשרות מעשית למכור במקום אחר, כדי שכל איום במכס יהיה קצת פחות מפחיד. עסק שתלוי בלקוח אחד נאלץ לקבל תנאים שלא היה מסכים להם אילו היו לו עוד שני לקוחות גדולים. אותו היגיון עובד גם ברמת המדינה, רק שהחלפת לקוחות דורשת כאן נמלים, תקנים, מפעלים והשקעות של שנים.
האי-ודאות עצמה כבר עולה כסף. חברה שמתכננת קו ייצור אינה צריכה לחכות להטלת מכס כדי לעצור את ההשקעה, ומספיק שלא תדע באיזה מחיר תוכל למכור את המוצר בעוד שנה. לכן גם הסכמה זמנית עם טראמפ אינה פותרת את הבעיה שעליה מצביעים הטלטלות ביחסי הסחר של קנדה וארה"ב. מבחינת קרני, המטרה היא להקטין את הנזק האפשרי מהעימות הבא.
אירופה היא לקוח אפשרי, אבל רחוק ויקר יותר
על הנייר, יש התאמה טובה. אירופה זקוקה לאנרגיה, חומרי גלם ויכולת ייצור, ולקנדה יש משאבים, חברות תעשייתיות ומערכת פיננסית מפותחת. שני הצדדים מעוניינים להפחית תלות ולגוון שותפים. בפועל, התאמה בין צרכים אינה מספיקה: צריך שהמוצר הקנדי יגיע ללקוח האירופי במחיר תחרותי, בזמן ועם האישורים הנדרשים.
יצרן קנדי שמספק רכיב למפעל רכב אמריקאי יכול לשלוח אותו במשאית ולקבל הזמנה נוספת בתוך זמן קצר. כדי לעבוד עם יצרן אירופי הוא צריך למצוא לקוח, להתאים את המוצר, לעבור בדיקות ולתכנן הובלה ימית ומלאי. גם כשאין מכס, נשארות עלויות שלא היו לו קודם. לכן השאלה אינה רק כמה קנדה יכולה למכור לאירופה, אלא כמה יישאר לה מכל מכירה.
הסכם הסחר CETA, שמיושם באופן זמני מאז 2017, כבר הפחית חסמים רבים בין הצדדים. בפסגה המשותפת ביוני 2025 הוסכם להעמיק את שיתוף הפעולה. העובדה שנדרש כעת מהלך נוסף ממחישה שהסרת מכסים לבדה אינה משנה את שרשרת האספקה: חברות צריכות לקוחות, ודאות והצדקה להשקעה. מסגרת הסחר והשותפות הקיימת.
ההתקדמות המשמעותית עשויה להגיע דווקא מהסדרים פחות נוצצים: הכרה בבדיקות ובתקנים, פתיחת מכרזים והקלה על פעילות של חברות משני צדי האוקיינוס. אם יצרן לא יצטרך לבצע שוב בדיקה יקרה שכבר עבר, או יוכל להתמודד על חוזה שהיה סגור בפניו, לשותפות תהיה משמעות שאפשר לראות בדוח הכספי.
באנרגיה הדרך מורכבת יותר. משאב שנמצא באדמה אינו מטען שמוכן לצאת לאירופה. צריך להוביל אותו, לעבד אותו כשנדרש ולהקים תשתיות יצוא. מי שמממן פרויקט כזה ירצה חוזים ארוכים, ולא יסתפק בכך שהיחסים עם ארה"ב מתוחים. הוא צריך לדעת שיהיו קונים גם אם הממשל האמריקאי הבא יהיה ידידותי יותר.
בביטחון כבר יש התקדמות - והחשבון יגיע בהמשך
בתעשיות הביטחוניות קיים כבר מסלול מעשי. ביוני 2026 אישר האיחוד את ההסכם המסדיר השתתפות של חברות ומוצרים קנדיים ברכש במסגרת SAFE, שנועדה לתמוך בהרחבת הייצור הביטחוני וברכש משותף. קנדה היא המדינה הלא אירופית הראשונה שהצטרפה למסגרת הזאת. הסכם השתתפות קנדה ב-SAFE.
עבור חברה קנדית, זו אפשרות להתמודד על הזמנות ולבנות שותפות עם יצרן אירופי. עבור אירופה, זו דרך להוסיף ספקים וקיבולת ייצור. עדיין צריך לזכות במכרזים, לעמוד בדרישות ולספק בזמן, אבל כאן אפשר לראות איך קשר מדיני עשוי להפוך להכנסה עסקית.
הקושי יתחיל כשההתקרבות תחייב ויתורים והוצאות. פתיחת רכש לספקים זרים תעורר התנגדות אצל יצרנים מקומיים, התאמת תקנים עשויה לחייב שינויי חקיקה ותשתיות חדשות ידרשו מימון. ציבור שתומך בהפחתת התלות בארה"ב לא בהכרח יסכים לשלם יותר על מוצר או לממן כל פרויקט שמוצג כחלק מהמהלך.
לכן המשקיעים יצטרכו לבדוק את ההזמנות ואת הרווחיות, ולא להסתפק במספר ההסכמים. חברה יכולה להגדיל יצוא לאירופה ובכל זאת להרוויח פחות, אם ההובלה, ההתאמות והמימון יבלעו את התוספת. השאלה החשובה תהיה אילו חברות מצליחות להשיג לקוח נוסף במחיר משתלם, ואילו זקוקות לתמיכה ממשלתית קבועה כדי להחזיק את הפעילות החדשה.
