לא רק הקצבאות: מה שהתרוקנות הקרן האמריקאית עושה לשוק האג"ח, ולמה ביטול התקרה אינו הפתרון שהוא נשמע

כשמדברים על קרן הנאמנות של הביטוח הלאומי האמריקאי, הדיון כמעט תמיד מתגלגל לשאלה אחת: מה יקרה לקצבאות. אבל יש כאן צד שני שכמעט לא מדובר, והוא נוגע ישירות למי שמחזיק אגרות חוב אמריקאיות.

הקרן אינה מחזיקה מזומן. היא מחזיקה אגרות חוב ממשלתיות מיוחדות שהונפקו לה על ידי האוצר. כל עוד הגבייה ממס השכר עלתה על התשלומים, הכסף העודף נכנס פנימה וקנה עוד אגרות חוב. עכשיו התהליך פועל בכיוון ההפוך.

ברגע שהתשלומים גדולים מהגבייה, הקרן פודה אגרות חוב כדי לכסות את ההפרש. פדיון הוא דרישת מזומן מהאוצר, והאוצר משיג מזומן בדרך אחת: הנפקה מחדש בשוק הפתוח. כלומר חוב שהיה מוחזק פנימית, בתוך הממשלה, הופך בהדרגה לחוב שמוחזק על ידי משקיעים.

ולמה זה נוגע לשוק האג"ח

זה משנה את המשוואה. החוב הפדרלי כבר חצה 40 טריליון דולר, והטריליון האחרון נוסף מהר מקודמיו. החלק שמוחזק בידי הציבור הוא זה שצריך למצוא קונה אמיתי בכל מכרז, והוא זה שמתמחר בתשואה.

תוספת היצע בקצה הארוך בתקופה שבה התשואה על האג"ח לשלושים שנה מחזיקה מעל 5% אינה עניין שולי. היא אחד המרכיבים שמסבירים למה הריבית הארוכה כנראה לא תחזור לרמות שהכרנו.

כלומר התאריך 2032 אינו תאריך של קצבאות בלבד. הוא גם לוח זמנים של הנפקות.

הפתרון שנשמע נקי

על השולחן בוושינגטון מונחת הצעה שנשמעת כמו פתרון נקי: לבטל את תקרת השכר. היום מס השכר הייעודי נגבה עד תקרה שעומדת ב-2026 על 184,500 דולר, ומעליה ההכנסה פטורה לגמרי מהמס הזה. שכיר מפריש 6.2% ממשכורתו ועצמאי 12.4%, אבל שניהם מפסיקים לשלם ברגע שחצו את התקרה.

הביטול נשמע מתבקש. מי שמרוויח מיליון דולר משלם היום את אותו סכום מוחלט כמו מי שמרוויח 184,500, ולכן שיעור המס האפקטיבי שלו נמוך בהרבה. הסרת התקרה הייתה מכניסה סכומים גדולים למערכת.

אלא שיש כאן פרט שכמעט תמיד נעלם מהכותרות.

והפרט שנעלם מהכותרות

הקצבה העתידית של כל מבוטח מחושבת לפי ההכנסה שעליה שילם. זו לא מתנה, זו נוסחה: ככל שהפרשת יותר לאורך הקריירה, כך הקצבה שלך גבוהה יותר, עד תקרה שנגזרת מאותה תקרת שכר.

מכאן שביטול התקרה בלי שינוי מקביל בנוסחת הקצבה אינו מייצר הכנסה נטו בגובה הגבייה החדשה. חלק מהכסף שנכנס חוזר בהמשך כהתחייבות קצבה גדולה יותר לאותם בעלי שכר גבוה. הפער נסגר חלקית, ולא במלואו.

• הקונגרס עובר לדמוקרטים: מה המהפך בסנאט ובבית הנבחרים אומר על השנתיים הבאות של טראמפ
• הונאות הענק בארה"ב: בני 60 ומעלה הפסידו 3 מיליארד דולר, והנזק האמיתי עשוי להגיע ל-120 מיליארד

כדי שהמהלך יתפקד כפתרון אמיתי צריך לנתק את הקשר בין ההפרשה לבין הזכאות מעל סכום מסוים, כלומר להפוך חלק מהמס הייעודי למס רגיל לכל דבר. זה שינוי מהותי באופי התוכנית, ובדיוק שם נמצאת ההתנגדות הפוליטית.

שווה גם לזכור את סדר הגודל: התקרה מסננת החוצה קבוצה קטנה יחסית של בעלי הכנסה גבוהה. היא מייצרת הכנסה משמעותית, אבל היא אינה מספיקה לבדה לסגור פער שנפתח לאורך עשורים.

למי הקיצוץ האוטומטי באמת כואב

ואם לא עושים כלום, מה שנכנס לפעולה הוא הקיצוץ האוטומטי של כ-22%. כאן נמצאת נקודה שראויה לתשומת לב: המנגנון הזה נראה נייטרלי, אבל הוא אינו כזה.

קיצוץ רוחבי פוגע בכולם באותו שיעור, ולכן הוא פוגע בצורה שונה לגמרי באנשים שונים. מי שהקצבה היא מקור ההכנסה היחיד שלו מאבד חמישית מהתקציב החודשי. מי שיש לו חיסכון פרטי, דירה ותיק השקעות מאבד חמישית מאחד מכמה מקורות. הכאב אינו מתחלק לפי היכולת לספוג אותו.

זו הסיבה שדיון שנראה יבש, על תקרות ושיעורים, הוא בפועל דיון על מי משלם. וזו גם הסיבה שהוא נדחה שוב ושוב.

• "טראמפ יצטרך לסיים עם איראן עד תחילת ינואר"
• "טראמפ יעבוד עם הדמוקרטים, לא תהיה לו ברירה"

התפריט, וכל מה שיש בו

התפריט של מדינות שהגיעו לצומת הזה קצר ומוכר, וכל מדינה בוחרת תמהיל אחר מתוכו. אפשר להעלות את גיל הפרישה, אפשר להעלות את שיעור ההפרשה, אפשר לקצץ בקצבה, ואפשר לממן את הפער מהתקציב הכללי.

לכל אחת מהאפשרויות יש מחיר פוליטי ברור. העלאת גיל פרישה פוגעת במי שעובד בעבודה פיזית ותוחלת חייו קצרה יותר. העלאת ההפרשה מכבידה על העובד ועל המעסיק. קיצוץ פוגע במי שכבר בפנסיה ואינו יכול לתקן. ומימון מהתקציב הכללי פשוט מעביר את הבעיה לגירעון ולחוב.

האפשרות האחרונה היא זו שנבחרת בפועל ברוב המקרים, כי היא היחידה שאינה דורשת ממישהו לשלם מיד. אזהרות על משבר חוב אמריקאי נשמעות כבר שנים, ואחד הדברים שמזינים אותן הוא בדיוק הדפוס הזה.

התאריך 2032 והקיצוץ האוטומטי נבחנו כאן בנפרד מזווית המבוטח.