הקופה מתרוקנת ב-2032 והקיצוץ האוטומטי יהיה 22%: וושינגטון מתחילה לדבר על ביטול תקרת השכר

קרן הנאמנות של הביטוח הלאומי האמריקאי צועדת לעבר תאריך מוגדר. לפי ההערכות העדכניות היא תתרוקן ב-2032, וברגע שזה קורה נכנס לפעולה מנגנון אוטומטי שמקצץ את הקצבאות בכ-22%. התוכנית אמורה לממן את עצמה ממס שכר ייעודי, אלא שבשנים האחרונות הגבייה נמוכה מההתחייבויות, והפער נסגר באמצעות פדיון אגרות חוב ממשלתיות שמוחזקות בקרן. כל פדיון כזה מתורגם למזומן שהאוצר מגייס מחדש בשוק, והתוצאה מצטרפת לחוב הפדרלי שכבר חצה 40 טריליון דולר. להרחבה: החוב של ארה"ב חצה 40 טריליון דולר.

המנגנון עצמו פשוט. שכיר מפריש 6.2% ממשכורתו למערכת, עצמאי מפריש 12.4%, והחיוב חל עד תקרת שכר שעומדת ב-2026 על 184,500 דולר. הרוב המוחלט של העובדים משתכר מתחת לתקרה ומשלם על כל דולר שהוא מקבל. כ-6% מהמשתכרים חוצים אותה מדי שנה, ומשלמים על חלק מההכנסה בלבד. מכיוון שהשכר בקצה העליון צמח מהר יותר מהשכר הממוצע, החלק מכלל השכר במשק שנכנס לבסיס החיוב התכווץ מכ-90% בתחילת שנות השמונים לכ-82% היום. הכסף שהמערכת מפסידה יושב בדיוק שם.

מה שהפך את הסיפור לחדשותי הוא הרכב הקואליציה. הסנאטורית אליזבת וורן מהמפלגה הדמוקרטית והסנאטור ברני מורנו מהמפלגה הרפובליקנית מגבשים יחד חקיקה שתבטל את התקרה לחלוטין. צירוף כזה נדיר בוושינגטון של השנים האחרונות, ובנושא שנחשב במשך עשורים לשדה מוקשים פוליטי הוא מסמן שינוי אמיתי במוכנות של שני הצדדים לגעת בו.

החשבון מסביר למה הזמן עובד נגד המחוקקים. אילו התקרה היתה מבוטלת לפני עשור, ההכנסה הנוספת היתה סוגרת את מלוא הגירעון האקטוארי של התוכנית. עשור של גבייה שהוחמצה הצטבר בינתיים, וכיום אותו מהלך בדיוק סוגר כשני שלישים מהפער. החישוב מניח שהמשתכרים הגבוהים ימשיכו לקבל את אותה קצבה בדיוק, בלי זיכוי על השכר הנוסף שחויב, כלומר משלמים יותר ומקבלים אותו דבר. ככל שהדיון נמשך, החלק שאפשר לסגור בצעד הזה ממשיך להצטמצם.

ביטול מלא הוא גרסה אחת מתוך כמה. הצעה שגובשה ב-2016 בוועדה דו-מפלגתית ביקשה להעלות את התקרה כך שתכסה שוב 90% מכלל השכר במשק, ובתנאים של 2026 פירוש הדבר תקרה של 384,000 דולר במקום 184,500. גרסה אחרת משאירה את התקרה הנוכחית במקומה ומחזירה את החיוב מעל סף הכנסה גבוה, מבנה שמכונה בוושינגטון חור הסופגנייה. ההבדל בין הגרסאות נוגע לשאלה כמה מהמשתכרים בקצה נכנסים לחיוב ובאיזה שיעור, והוא שיקבע בסופו של דבר כמה כסף באמת נכנס לקופה.

הציבור, מסתבר, מקדים את הפוליטיקאים. בסקר שנערך בשנה שעברה 15% מהנשאלים בלבד סברו שהמערכת אמורה להימנע מהעלאת מסים על אמריקאים כלשהם גם במחיר קיצוץ בקצבאות. בקרב מצביעים רפובליקנים למעלה מ-75% העדיפו הגדלת הכנסות על פני צמצום הקצבה, ובקרב דמוקרטים ובלתי מזוהים התמיכה גבוהה עוד יותר. ההצעה הפופולרית ביותר בקרב הנשאלים היתה החזרת החיוב על הכנסות מעל 400 אלף דולר בשנה.

הצד המתנגד מביא טיעון כמותי משלו. ביטול התקרה יעלה את שיעור המס השולי על השכר בקצה העליון מיותר מ-50% ליותר מ-60%, כשמחברים מס הכנסה פדרלי, מס מדינה, ומס השכר של 2.9% למימון מדיקר שממילא חל על כל ההכנסה. הטענה הרחבה יותר גורסת שהמהלך מנצל את יתרת יכולת המיסוי על העשירונים העליונים לטובת בני דור הבייבי בום, שרבים מהם אמידים בפני עצמם, ומותיר מעט מאוד עבור חינוך, אקלים וסדרי עדיפויות אחרים שגם הם מחכים למימון.

מנגד עומדת בדיקה שמסתכלת על אותם משתכרים מזווית שונה. לפי ניתוח כלכלי, 70% מהעובדים בגילאי 32 עד 66 שהכנסתם ב-2024 עברה את התקרה יפסידו יותר מהקיצוץ העתידי בקצבה מאשר ישלמו בתוספת המס שתיגזר מביטול התקרה. ה-30% הנותרים כוללים בעיקר בעלי הון גדולים במיוחד, שעבורם הקצבה החודשית זניחה ממילא. התרחיש הסביר ביותר הוא חבילה שתגיע ברגע האחרון ותשלב העלאה של גיל הפרישה המלא עם העלאה של התקרה, ושוק אגרות החוב כבר מתמחר את ההמתנה: התשואה ל-30 שנה שוהה מעל 5% ברצף הארוך ביותר מזה שנים. להרחבה: האג"ח ל-30 שנה ב-5.27%, ולצד זה יש מי שמזהיר שהמסלול הפיסקלי כולו מתקרב לגבול היכולת. להרחבה: ריי דליו מזהיר מפני משבר החוב האמריקאי.