ניהלה את הקופה, הבנקים והספקים - עובדת או בעלים?
בית הדין לעבודה בתל אביב הכריע בסכסוך בין אשה שעבדה במסעדה של משפחתה לבין המוסד לביטוח לאומי, שטען שמדובר בעזרה משפחתית בעקבות מותו של האב. השופטת קיבלה את גרסת האשה, ופסקה כי מדובר ביחסי עובד-מעסיק לכל דבר
ספיר גיגי, בעלת תואר בביולוגיה, החלה לעבוד במסעדת המשפחה שרונס במודיעין עוד ב-2017. בסוף 2019 היא עזבה כדי ללמוד מקצוע חדש בתחום הניסויים הקליניים, אבל כשפרץ משבר הקורונה במרץ 2020 והוריה נקלעו לקשיים תפעוליים, היא חזרה למסעדה של אמה, שרון רונית גיגי, ונשארה שם עד יוני 2022 - אז נמכר העסק והיא פוטרה.
כשפנתה למוסד לביטוח לאומי בבקשה לדמי אבטלה, היא נתקלה בסירוב. לטענת המוסד, גיגי לא היתה עובדת רגילה במסעדת אמה אלא ניהלה אותה בפועל: היא זו שהתנהלה מול הבנק, היתה מורשית החתימה היחידה, טיפלה בספקים וברואה החשבון, ואף ניהלה את שאר העובדים בענייני חופשות ושכר. מבחינת הביטוח הלאומי, אלה סימנים למישהו שהוא הבעלים, לא של שכירה - ולכן היא לא צברה את תקופת האכשרה הנדרשת לדמי אבטלה בין מרץ 2020 ליוני 2022.
המוסד גם הצביע על כך שכל תלושי השכר עבור התקופה השנויה במחלוקת הופקו בבת אחת, רטרואקטיבית, בסמוך להגשת התביעה. בנוסף, לא נמצאה התאמה בין הסכומים בתלושים לבין ההפקדות בפועל בחשבון הבנק של גיגי.
"אמא עבדה בבאק, אני בפרונט"
גיגי, לעומת זאת, טענה שהיה לה תפקיד קבוע וברור: ניהול הקופה, קבלת הזמנות (כולל מול מערכות כמו סיבוס ותן ביס), שירות לקוחות וטיפול אדמיניסטרטיבי, בשעות קבועות בין 9 ל-17. בעדותה בבית הדין היא תיארה את חלוקת התפקידים מול אמה כך: "היתה חלוקה מאוד ברורה כי אני עבדתי בפרונט ואימא עבדה בבאק. אימא מבשלת וכל העובדים היו תחתיה, הם עוזרים לה".
לגבי טענת המוסד שהיא זו שניהלה את הבנקים והספקים, גיגי ואמה הסבירו שזה נבע מהמצב הרפואי של האם, שהיא לקוית למידה ועם הפרעות קשב, היפראקטיביות ו-OCD, שמתקשה בקריאה וכתיבה ולא יודעת לעבוד עם מחשב או בנקאות דיגיטלית. לפי הטענה, הבת רק שימשה "ידיים טכניות" עבור האם, שנותרה הבעלים והמקבלת האמיתית של כל ההחלטות - מהתפריט ועד בחירת הספקים.
מדד מכריע נוסף: כשנמכרה המסעדה באפריל 2022, החוזה נחתם רק בין האם לרוכשים. גיגי לא היתה צד להסכם, לא נדרשה החתימה שלה והיא לא קיבלה שקל מהתמורה עבור המסעדה.
הכרעת בית הדין
השופטת הבכירה רווית צדיק ונציגת ציבור המעסיקים דורלי אלמגור, פתחו את ההכרעה שהתקבלה בהזכרת ההלכה: כשמדובר בקרובי משפחה, יש לבחון בקפידת יתר האם מדובר ביחסי עבודה אמיתיים או בעזרה משפחתית. לפי החוק, בן משפחה נחשב עובד רק אם התקיימו שני תנאים מצטברים - עבודה סדירה במפעל, וכזו שאלמלא ביצע אותה בן המשפחה, היה נדרש עובד אחר לבצעה.
בית הדין קבע ששני התנאים אכן התקיימו. ראשית, נקבע כי המסעדה היתה מפעל יצרני חי, והתובעת ביצעה בו פעילות חיונית ומרכזית שבלעדיה לא ניתן היה להפעיל את המקום. שנית, וזו אולי הראיה המשכנעת ביותר: כשגיגי יצאה ללימודים, נשכרה עובדת אחרת כדי למלא את מקומה, וגיגי עצמה אף הדריכה אותה על מערכת הקופה. העובדה הזו, כך קבע בית הדין, מוכיחה שמדובר בתפקיד אמיתי ונחוץ, ולא בפיקציה משפחתית.
לגבי הטענות של המוסד על השכר הגלובלי וההיעדר רישום שעות, בית הדין היה חד-משמעי: שכר גלובלי והיעדר רישום שעות או החתמת כרטיס נוכחות אינם שוללים כשלעצמם קיומם של יחסי עובד ומעסיק. גם העלאת השכר המשמעותית שקיבלה גיגי בתחילת 2022 - מ-10,000 ל-17.5 אלף ששקל בחודש - לא פעלה לרעתה: השופטת קיבלה את ההסבר שהיא נבעה מהעומס הנוסף שנפל עליה לאחר מותו של אביה בדצמבר 2021, ולא ממעמד של שותפה בעסק. בית הדין גם מצא פגם בעבודה של החוקר של המוסד לביטוח לאומי, שגבה מהאם הודעה ללא חתימה, מבלי שהוצג המקור לתיק.
- ב-2032 קרן הפנסיה הציבורית בארה"ב עלולה לקצץ 22%
- מסר סיסמה לביטוח לאומי, קיבל 91% נכות - וישלם 30 אלף שקלים
בסופו של דבר קיבל בית הדין את התביעה במלואה, וקבע כי בין השתיים התקיימו יחסי עובד-מעסיק בכל התקופה השנויה במחלוקת - ממרץ 2020 ועד יוני 2022. המשמעות: גיגי צברה את תקופת האכשרה הנדרשת, וזכאית לדמי אבטלה. המוסד לביטוח לאומי חויב לשלם לה גם 6,000 שקל הוצאות משפט.
