הסעודים שרפו 5 מיליארד דולר על ליגת גולף, ועכשיו מתברר שדווקא ההפסד הוא הנכס
קרן ההשקעות הריבונית של סעודיה הזרימה יותר מחמישה מיליארד דולר לליגת הגולף LIV, משכה את התמיכה, והליגה הגיעה השבוע לחדלות פירעון; מה שנמכר עכשיו אינו המותג אלא כשלושה מיליארד דולר של הפסדים לצורכי מס בארצות הברית ועוד כשניים בבריטניה, ומבנה העסקה נבנה סביב 57 שחקני גולף שהופכים לבעלים
קרן ההשקעות הריבונית של סעודיה שפכה יותר מחמישה מיליארד דולר לתוך ליגת הגולף LIV, במטרה מוצהרת להדיח את ה-PGA Tour מהמקום שלו בענף. אחרי שהיא משכה את התמיכה הכספית, הליגה הגיעה השבוע להליך חדלות פירעון בארצות הברית. וכאן מתחיל החלק שהופך את הסיפור מכישלון ספורטיבי לשיעור פיננסי.
הנכס המרכזי שנמכר עכשיו בהליך הזה אינו המותג, אינו חוזי השידור ואינו רשימת השחקנים. הנכס המרכזי הוא ההפסדים עצמם.
למה הפסד הוא נכס
ההיגיון פשוט ומוכר לכל מי שמנהל חברה. הפסד תפעולי שנצבר בעבר מקטין את המס שישולם על רווחים עתידיים. חברה שהפסידה שלושה מיליארד דולר יכולה, בתנאים מסוימים, להעביר את ההפסד קדימה ולנכות אותו מהכנסות של השנים הבאות, כך שהיא תתחיל לשלם מס אמיתי כשהיא תכסה את הבור.
במסמכים שהוגשו לבית המשפט מסרה הליגה שיש לה כשלושה מיליארד דולר של הפסדים תפעוליים לצורכי מס בארצות הברית, ועוד כשני מיליארד דולר של הפסדים שקשורים לפעילות בבריטניה. חמישה מיליארד דולר שנשרפו מול המגרש הפכו לחמישה מיליארד דולר של מגן מס.
והמלכודת שבדרך
הבעיה היא שהטבה כזו נוטה להיעלם בדיוק כשמישהו קונה את החברה. דיני המס בארצות הברית מגבילים מאוד את היכולת לנצל הפסדים שנצברו כשיש שינוי בעלות, בדיוק כדי למנוע מצב שבו חברות נקנות בשביל הארנק ולא בשביל העסק.
ויש דרך אחת לעקוף את זה: אם הנושים עצמם הופכים לבעלים, באמצעות המרת חוב למניות, ההטבה נשמרת. התנאי הוא שרוב הבעלות תישאר בידי בעלי מניות או נושים קיימים, רף של 50%, וזה בדיוק מה שמבנה העסקה מנסה לייצר.
הנושים המשמעותיים ביותר של הליגה הם 57 שחקני הגולף שהתחרו בה ועדיין חייבים להם מיליוני דולרים לפי החוזים. לפי ההצעה שעל השולחן, אם מספיק מהם יתמכו בהסדר הם יחזיקו ביחד 52.5% מההון המונפק. המשקיע המוביל החדש ומשקיעי מיעוט נוספים יקבלו 45%, והיתרה תיועד להנהלה. השעון מתקתק: יש כשלושים יום לגייס את התמיכה, ואם היא לא תגיע הליגה עלולה להיסגר.
זה כבר עבד פעם
מה שמעניין כאן הוא שזו אינה המצאה של רגע. אותו בית השקעות ביצע ב-2025 מהלך דומה, כשרכש חברה ציבורית שנשארה עם כמעט שלושה מיליארד דולר של הפסדים צבורים אחרי שמכרה את פעילות הקמעונאות שלה, והיא משמשת מאז מעין כלי שמשתף את הטבות המס עם עסקים שהיא רוכשת. גם יצרנית מלח אמריקאית שנרכשה על ידו תוארה בפני משקיעים כמי שמחזיקה מיליארדי דולרים של תכונות מס זמינות לרכישות.
התבנית ברורה: קונים שלד עם הפסדים גדולים, מחברים אליו עסקים רווחיים, והרווחים שלהם נכנסים פנימה כמעט בלי מס במשך שנים. קרנות ההשקעה למדו להפוך כל נכס למכשיר פיננסי, והפעם הנכס הוא ההפסד.
ולמה זה נוגע לישראלים
ולישראלים יש כאן שלוש נקודות. הראשונה נוגעת למס. גם בישראל הפסד עסקי מועבר קדימה ומקוזז מהכנסות בשנים הבאות, אבל רשות המסים ובתי המשפט מתייחסים בחשדנות רבה לעסקה שכל תכליתה היא רכישת חברה כדי לנצל את ההפסדים שצבורים בה, ועסקה כזו עלולה להיות מסווגת כמלאכותית ולא להתקבל. הפער בין הגישות אינו קטן, והוא מסביר למה מבנה כזה קל יותר לביצוע שם מאשר כאן.
השנייה נוגעת לספורט ככלכלה. הכסף הריבוני יכול לקנות שחקנים, מגרשים וזכויות שידור, אבל הוא לא יכול לקנות קהל שכבר התרגל לליגה אחרת. הכלכלה של הפרמייר ליג מראה כמה שנים לוקח לבנות נכס כזה, והיריבות בין סעודיה לאמירויות מסבירה למה הכסף הזה בכל זאת ממשיך לזרום לענפים שאינם מחזירים אותו.
והשלישית היא הכלל הפשוט. כשמישהו קונה חברה קורסת במחיר שנראה מפתיע, שווה לשאול מה בדיוק הוא קונה. לפעמים זה המותג, לפעמים אלה הלקוחות, ולפעמים זה סעיף בדוח שאי אפשר לראות מהיציע.
וצריך לומר גם את הצד השני. מגן מס שווה משהו כשיש רווחים לנכות ממנו, ולא לפני כן, ולכן כל המבנה הזה תלוי בכך שהעסק הבא שיחובר אליו באמת ירוויח. אם השחקנים לא יתגייסו בזמן, או אם הרווחים לא יגיעו, חמישה מיליארד הדולר האלה יישארו בדיוק מה שהם היו: הפסד.
