מרכזי הנתונים גדלו מעבר למה שאפשר לבטח, וענקיות הטכנולוגיה פותחות חברות ביטוח משלהן
קמפוס מרכזי נתונים אחד תואר כמי שנמצא מעבר לגבול שבו אפשר לבטח נכס במלואו, והתגובה של הענף היא הקמת חברות ביטוח פנימיות; יותר מ-6,000 קפטיבים כבר חותמים על כ-240 מיליארד דולר של פרמיות, ולכרטיסי העיבוד היקרים שבתוך המתקנים עדיין אין מוצר ביטוחי ברור
מסתבר שיש חסם שאיש לא דיבר עליו בבניית תשתיות הבינה המלאכותית, והוא אינו שבבים ואינו חשמל. פשוט אין מי שיבטח את המתקנים האלה. קמפוס מרכזי הנתונים של מטא בלואיזיאנה תואר על ידי גורמי דירוג כמי שנמצא מעבר לגבול שבו אפשר בכלל לבטח נכס במלואו, והחברה נאלצה להמציא פתרון אחר.
התגובה של הענף היא מהלך שנשמע כמו עניין חשבונאי ומשנה בפועל את מפת הסיכון העולמית: ענקיות הטכנולוגיה מקימות לעצמן חברות ביטוח פרטיות משלהן.
מה זה קפטיב
המנגנון נקרא קפטיב, וההיגיון שלו פשוט. במקום לשלם פרמיה לחברת ביטוח חיצונית, החברה מקימה חברת בת שכל תפקידה לבטח אותה, ומעבירה אליה את הפרמיות. אם לא קרה כלום, הכסף נשאר בבית ואפשר להשקיע אותו. אם קרה משהו, הקפטיב משלם.
הרעיון אינו חדש. חברות הנפט והגז המציאו אותו לפני כחמישה עשורים, כשהתברר שאין שוק שמוכן לבטח אסונות סביבתיים כמו דליפות נפט במחיר הגיוני. מאז הוא התרחב לכל דבר: אסונות טבע, אחריות מקצועית, ואפילו פיצויי עובדים.
היקף התופעה כבר גדול. קיימים היום יותר מ-6,000 קפטיבים בעולם, שחותמים על פרמיות בהיקף של כ-240 מיליארד דולר, קרוב לחמישית יותר מהיקף החיתום לפני שנתיים. מתווך הביטוח הגדול בעולם מנהל לבדו כ-1,900 קפטיבים שחותמים על כ-79 מיליארד דולר של פרמיה, ומתוכם 11.5 מיליארד בלבד משמשים לרכישת ביטוח משנה לסיכונים הגדולים. כל השאר נשאר בפנים.
ויש גם מספר שמסביר למה זה תופס. חברת דירוג שמתמחה בביטוח בדקה כ-150 קפטיבים אמריקאיים שהיא מדרגת, ומצאה שהם ייצרו יותר משמונה מיליארד דולר של חיסכון בחמש השנים האחרונות.
ולמה דווקא מרכזי נתונים
מה שהופך את מרכזי הנתונים למקרה קיצוני הוא שילוב של שלושה דברים. הראשון הוא הגודל: המתקנים האלה גדולים מכל מה שמבטחים מסורתיים נדרשו לקחת על עצמם עד היום, והקיבולת של השוק פשוט אינה מספיקה. השני הוא המיקום: קרקע זולה נמצאת בדרך כלל באזורים שבהם יש טורנדו, הצפות או בצורת, כך שהחיסכון בקרקע חוזר כסיכון מזג אוויר.
השלישי הוא הפער המוצרי, וזה החלק המעניין באמת. לכרטיסי העיבוד הגרפיים שיושבים בתוך המתקן, הנכס היקר ביותר בבניין, אין בכלל מוצר ביטוחי ברור. ואפילו חברות שקנו ביטוח אובדן רווחים מפני הפסקת חשמל עשויות לגלות שיש תקופת המתנה של 12 עד 24 שעות לפני שהכיסוי נכנס לתוקף, וזה חסר משמעות במתקן שמפסיד כסף בכל דקה של השבתה.
מה שמטא עשתה במקום
הפתרון שמטא בחרה בקמפוס שלה ממחיש את הכיוון. במקום פוליסה, החברה העמידה ערבות מיוחדת למחזיקי האג"ח שמימנו חלק מההשקעה. סוכנות הדירוג העניקה דירוג A פלוס לאגרות החוב המובטחות הבכירות שהנפיק תאגיד ייעודי שהוקם על ידי גוף אשראי פרטי כדי לממן את חלקו בעסקה. כלומר הסיכון לא בוטח, הוא פשוט הועבר לשוק החוב בדרך אחרת. קרנות האשראי הפרטי נמצאות בצד השני של העסקאות האלה יותר ויותר.
במקביל מתחילה תחרות רגולטורית. צרפת חוקקה ב-2023 חקיקה שנועדה לעודד הקמת קפטיבים מקומיים, ובבריטניה נמצאת בהתייעצות מסגרת רגולטורית ייעודית שתאפשר לפתח שוק פנימי. אם המהלכים האלה יצליחו, חלק מהפעילות עלול לזלוג מהמרכזים המסורתיים בארצות הברית, בברמודה ובאיי קיימן.
והצד השני של המשוואה
וצריך לומר את הצד השני. קפטיב אינו מעלים סיכון, הוא מעביר אותו. ברגע שהחברה מבטחת את עצמה, ההפסד בתרחיש הקיצון נוחת על המאזן שלה ולא על מאזן של מבטח. כל עוד לא קורה כלום זה נראה כמו חיסכון מבריק, וביום שבו טורנדו פוגע בקמפוס של מיליארדי דולרים, זה נראה אחרת לגמרי.
זה גם משנה את מה שמחזיק אג"ח צריך לתמחר. חוב שמגובה במתקן מבוטח וחוב שמגובה במתקן שהחברה מבטחת בעצמה אינם אותו נכס, גם אם הדירוג נראה דומה. הכסף שזורם לתשתיות האלה מגיע היום ממקורות מגוונים, וגם קרנות ריבוניות נכנסות לזירה הזו, כך שהשאלה מי סופג את הזנב של ההתפלגות רלוונטית להרבה יותר גופים מכפי שנדמה.
בענף עצמו אומרים שאף מנגנון בודד לא יספיק. הקיבולת כבר מתוחה, וההערכה היא שכדי להמשיך את קצב הבנייה יידרשו במקביל מבטחי משנה, קפטיבים, אגרות חוב לאסון ומבני סיידקאר. הבנייה תמשיך, אבל השאלה מי בדיוק מחזיק את הסיכון בקצה תישאר פתוחה עוד זמן רב.
