מושב בהנחה פי 20 מכרטיס רגיל: למה האצטדיונים באנגליה משתנים
מושב בהנחה מניב פי 20 מכרטיס רגיל. לכן האצטדיונים משתנים, והאוהדים כועסים. בחלון ההעברות האחרון הוציאו המועדונים 3.49 מיליארד ליש"ט על שחקנים. וכל זה קורה בעונה ה-35 מאז שהמועדונים פרשו מהליגה האנגלית הישנה ב-1992 והקימו גוף עצמאי משלהם. מה שהתחיל כמהלך עסקי של כמה מועדונים הפך לתעשייה שמייצאת את עצמה לכל העולם.
מי מחזיק היום את המועדונים
השינוי המהותי אינו בגודל הכסף אלא במי שמחזיק אותו. מתוך 20 מועדונות הליגה, 16 נמצאים היום בבעלות או בשליטה של משקיעים זרים, ויותר ממחצית מהם בידיים אמריקאיות באופן מלא או חלקי. בחודש שעבר אושר שגם ג'ף בזוס נמצא בין המשקיעים בקבוצה שרכשה נתח בליברפול, ואילו אברטון מוחזקת בידי מיליארדר אמריקאי שהקונסורציום שלו מחזיק גם מועדון איטלקי.
לשם השוואה, כמעט מחצית מהמועדונים שמשחקים היום בפרמייר ליג שיחקו בליגה הבכירה האנגלית גם לפני מאה שנה, ורובם היו בשליטת אנשי עסקים אנגלים מקומיים. הכסף והכדורגל אינם זרים זה לזה, אבל מקור הכסף השתנה לגמרי.
מי שעוסק במימון כדורגל מסביר את המתח בפשטות: ברגע שמשקיע מוסדי נכנס, הוא מצפה לתשואה, ותשואה היא מעצם הגדרתה משהו שמוצא מהמערכת החוצה. זה נכון לכל עסק, אבל מועדון כדורגל אינו עסק רגיל.
המספר שמסביר את כל מה שקורה באצטדיונים
כאן נכנס המספר שמסביר את ההתנהגות של הבעלים טוב מכל דבר אחר. לפי מומחי תכנון אצטדיונים, ברגע שאצטדיון חוצה 55 עד 60 אלף מושבים, כל מושב נוסף עולה יותר לבנייה ומייצר פחות הכנסה יחסית. לכן ההיגיון הכלכלי מפסיק להיות כמה מושבים יש ומתחיל להיות כמה כל מושב מכניס.
והפער עצום. מושב פרימיום מסוגל לייצר פי חמישה ועד פי עשרים מההכנסה השנתית של מושב רגיל, כשמחשיבים אירוח, אוכל ומשקאות, מנויים, הפעלות חסות ושימוש בימים שאין בהם משחק. התוצאה היא שבעלי מועדונים מתייחסים היום למלאי הפרימיום כאל מנוע ההכנסה המרכזי, ולא כאל תוספת נחמדה בצד.
אפשר לראות את זה באצטדיון החדש של אברטון, שנפתח בעונה שעברה עם 52 אלף מושבים על רציף נמל בליברפול. לצד הפאב, הברים והמסעדות יש שם 36 תאים פרטיים לארבעה אנשים, עם ספות, מסך מובנה ותצפית מושלמת על המגרש. במקביל, המועדון הקפיד שהיציע הדרומי ייבנה בשיפוע של 34.99 מעלות, שבריר מתחת למותר בחוק, כדי לשחזר את התחושה של האצטדיון הישן שבו שיחק מ-1892.
ומה קורה לאוהדים
הצד השני של המשוואה הוא האוהדים. במועדון אחד בוטלו הקיץ מנויים של אוהדים ותיקים בטענה להפרת כללי העברת כרטיסים, ואחרים הוזזו ממקומם כדי לפנות מקום לאזורי אירוח. מדובר באנשים שישבו באותם מושבים עשרות שנים. מחירי הכרטיסים לילדים ולמנויים עלו, וקבוצות אוהדים מתארגנות למחות.
ובכל זאת, האצטדיונים מלאים. הביקוש גבוה מספיק כדי שאנשים ישלמו את המחירים החדשים, כרטיסים לאוהדי חוץ מוגבלים בתקרה של 30 ליש"ט, וברכבות ובמרכזי הערים ביום משחק אי אפשר לזוז. מה שכן משתנה הוא האווירה: תיירים שהגיעו לראות משחקים באנגליה תיארו חוויה מלוטשת ושקטה יותר, קרובה יותר לתיאטרון מאשר לעוצמה שהפכה את המוצר הזה למשהו שאפשר למכור מלכתחילה.
- פנווי ספורטס גרופ אישרה מגעים למכירת נתח מיעוט אסטרטגי במועדון הכדורגל האנגלי, לפי שווי של יותר מ-6
- עסקת הענק שקרסה על שולחן הרופאים
הממשלה הבריטית הקימה בשנה שעברה רגולטור ייעודי לענף, שתפקידו לוודא שמועדונים יציבים כלכלית ומוגנים כנכס קהילתי. גם ראש הממשלה הנוכחי, אוהד אברטון בעצמו, אמר בתגובה ליוזמה של פיפ"א למכור נתח במונדיאל שהכדורגל אינו שייך למשקיעים אלא לאנשים שממלאים את היציעים.
ולמה זה נוגע גם לצופה הישראלי
לקורא הישראלי יש כאן יותר מסקרנות. הפרמייר ליג היא המוצר הספורטיבי הנצפה ביותר כאן אחרי הליגה המקומית, וחבילות השידור שלה הן חלק מרכזי מהתמחור של שירותי הטלוויזיה בישראל. חוזה השידור שנחתם בבריטניה בהיקף של מעל 6.7 מיליארד ליש"ט הוא בסופו של דבר מה שקובע כמה יעלה לצפות במשחק גם בסלון בתל אביב.
יש גם זווית השקעה. רכישת נתח במנצ'סטר יונייטד על ידי ג'ים רטקליף הייתה חלק מגל רחב יותר של כניסת הון פרטי לספורט, ואותו גל מגיע גם לענפים אחרים. מכירת קבוצת בייסבול אמריקאית בארבעה מיליארד דולר הראתה איך מתמחרים היום נכס ספורט: לפי מכפיל על ההכנסות, ולא לפי הרווח, שלרוב זעום.
ובכדורגל הישראלי סדר הגודל שונה לחלוטין. תקציבי המועדונים כאן נמדדים בעשרות מיליוני שקלים, שבריר אחוז מהמספרים שעוברים בליגה האנגלית, וזה מסביר למה שחקן ישראלי טוב עובר החוצה כמעט תמיד.
מה שכן אפשר ללמוד הוא את הלקח על התמחור. ההיגיון של הכנסה לכל מושב כבר הגיע לאצטדיונים בישראל, לטקסי הפתיחה ולאזורי האירוח, והוא יגיע גם הלאה. מי שמנהל נכס עם קהל שבוי מגלה מתישהו שיש גבול לכמה אפשר לסחוט לפני שהדבר עצמו שמייצר את הערך מתחיל להיסדק. מנהלת אחת שעסקה בבעלות על מועדון אנגלי ניסחה את זה כך שהאוהדים אינם לקוחות אלא נאמנים של ההיסטוריה של המועדון, ושמי שמתמחר אותם החוצה מאבד משהו שאי אפשר לקנות בחזרה.
