מהמפעלים המחתרתיים ועד כיפת ברזל - איך בכלל נולדה התעשייה הביטחונית בישראל?
התעשייה הביטחונית הישראלית התחילה לפני שקמה מדינת ישראל. אנשי היישוב היהודי בארץ הבינו כבר בתקופת המנדט שלא ניתן להסתמך באופן מלא על אספקת נשק מחו”ל, ולכן הוקמו בתי מלאכה ומפעלים מחתרתיים לייצור תחמושת, רימונים וכלי נשק בסיסיים. המטרה לא הייתה להקים תעשיית יצוא אלא פשוט לייצר מספיק כדי לשרוד.
אחרי 1948 המפעלים האלה עברו בהדרגה למסגרת ממשלתית. התעשייה הצבאית, תעש, הפכה לאחד הגופים המרכזיים לייצור נשק, תחמושת וחימושים. חיל המדע, חמ”ד, עסק במחקר ופיתוח של אמצעי לחימה, וממנו צמח בהמשך חלק גדול מהבסיס שעליו הוקמה רפאל.
ב-1953 הוקמה חברת בדק מטוסים, שלימים הפכה לתעשייה האווירית. גם כאן נקודת ההתחלה הייתה צנועה. ישראל הייתה צריכה לתחזק מטוסים קיימים, לתקן אותם ולהאריך את חייהם. מכיוון שלא היה כסף להחליף מערכת בכל פעם שהתיישנה, התפתח כאן ידע עמוק מאוד בהשבחת מערכות קיימות.
הגישה הזאת נשארה חלק מה-DNA של התעשייה הביטחונית עד היום. ישראל לא תמיד מייצרת את הפלטפורמה הגדולה בעצמה. היא יודעת לקחת מטוס, טנק, ספינה או רחפן ולהכניס לתוכם אלקטרוניקה, חיישנים, תוכנה ונשק שמשנים לחלוטין את היכולת שלהם.
בשנות ה-50 וה-60 התעשייה כבר התקדמה מעבר לנשק קל. העוזי הפך לאחד המוצרים הישראליים המוכרים בעולם, אבל במקביל החלו פיתוחים מורכבים יותר. טיל הים-ים גבריאל סימן את המעבר ליכולת ישראלית בתחום הטילים. בהמשך הגיעו מטוסי הערבה, הנשר והכפיר, מערכות מכ”ם ואוויוניקה.
מלחמת יום הכיפורים חיזקה את התפיסה שלפיה מדינה קטנה חייבת לשלוט לפחות בחלק מהמוצרים הקריטיים שלה. גם אם בעלת ברית גדולה מוכנה לספק נשק, האספקה יכולה להתעכב או להיות כפופה לשיקולים פוליטיים. מכאן הלך והעמיק הרצון להחזיק בארץ יכולות ייצור, תחזוקה ופיתוח.
אחד האירועים החשובים בתולדות ההייטק הביטחוני בישראל היה דווקא כישלון: מטוס הלביא. ישראל השקיעה בשנות ה-80 סכומי עתק בפיתוח מטוס קרב מתקדם. הפרויקט בוטל ב-1987 לאחר מחלוקות על העלויות והיחסים עם ארה”ב, אבל הידע שנוצר בו לא נעלם. מאות מהנדסים ואנשי תוכנה שעבדו על מערכות מחשוב, בקרה, אוויוניקה וחומרים עברו לחברות אחרות ולתעשיית ההייטק.
ההשפעה של הלביא ניכרת גם היום. חלק מהאנשים והידע שהיו בפרויקט עברו לתעשייה האווירית, אלביט וחברות טכנולוגיה צעירות. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שבהן פרויקט ביטחוני גדול יצר שכבה של אנשים שיכלו לקחת טכנולוגיה מורכבת לעולם האזרחי.
באותה תקופה התחיל גם פרויקט חץ. ישראל וארה”ב החלו לשתף פעולה בפיתוח הגנה נגד טילים בליסטיים, והאיום קיבל משמעות מוחשית במלחמת המפרץ ב-1991, כאשר טילי סקאד נורו מעיראק לעבר ישראל. מכאן התפתח במשך שנים מערך ההגנה השכבתי.
תחום נוסף שבו ישראל הקדימה את רוב העולם היה המל”טים. צה”ל הפעיל כלי טיס בלתי מאוישים כבר בשנות ה-70 וה-80, הרבה לפני שהרחפן הפך לחלק קבוע כמעט בכל צבא. הניסיון המבצעי הזה אפשר לתעשייה האווירית ולאלביט לבנות קווי מוצרים שלמים לייצוא.
אלביט עצמה גדלה בצורה אחרת מרפאל ותע”א. במקום להישאר חברה שמתמחה בנישה מסוימת, היא בנתה את עצמה באמצעות שורה ארוכה של רכישות ומיזוגים. אל-אופ, תדיראן קשר וחלקים מתעש נכנסו לאורך השנים לתוך הקבוצה. כך נוצרה חברה שמסוגלת למכור כמעט כל רכיב שמגיע למערכת לחימה.
כיפת ברזל כבר שייכת לדור הבא של הפיתוח. אחרי מלחמת לבנון השנייה והירי מרצועת עזה, ישראל חיפשה פתרון לרקטות קצרות טווח. ב-2007 התקבלה החלטה לפתח מערכת ייעודית, וב-2011 היא כבר הפכה למבצעית. בעולם של פרויקטים ביטחוניים, ארבע שנים מהחלטה ליירוט מבצעי הן זמן קצר מאוד.
כיפת ברזל גם ממחישה את המודל הישראלי: הבעיה מגיעה מהשטח, המערכת מפותחת במהירות, נבחנת בלחימה ומשתפרת מתוך הנתונים שנאספו. אותו מודל עובר היום לחברות צעירות. יחידה צבאית יכולה לעבוד עם סטארט-אפ של עשרה אנשים, לנסות מוצר ולהעביר פידבק ישירות למפתחים.
ההבדל הוא שקצב השינוי מהיר יותר. בעבר מערכת נשק הייתה מפותחת במשך עשור. היום רחפן יכול להשתנות בתוך כמה חודשים בגלל שיבוש חדש שהאויב פיתח. התעשייה צריכה להמשיך לייצר חומרה אמינה אבל לעבוד בקצב של חברת תוכנה.
