22 מיליון דולר וחודשיים פחות: המפעל במלזיה שמסמן לאן הולך הייצור העולמי
מונדלז פתחה מפעל בהשקעה של 22 מיליון דולר בשאה עלאם שבמלזיה, שמייצר מקומית את רכיב הקראמב של שוקולד קדבורי במקום לייבא אותו מאוסטרליה ומדרום אפריקה; המהלך מקצר בחודשיים לפחות את זמן ההמתנה בשרשרת האספקה, והוא חלק משינוי רחב יותר שבו ייצור עולמי נבנה מחדש סביב קרבה לשוק במקום סביב המחיר הנמוך ביותר לטונה
מונדלז פתחה בסוף השבוע מפעל חדש בשאה עלאם שבמלזיה, בהשקעה של 22 מיליון דולר, וכל תכליתו לייצר רכיב אחד. קוראים לו קראמב, והוא התערובת המיובשת של חלב, סוכר ומוצרי קקאו שאחראית לחלק גדול מהטעם והמרקם של שוקולד קדבורי. עד עכשיו הרכיב הזה הגיע לדרום מזרח אסיה באוניות מאוסטרליה ומדרום אפריקה. מהשבוע הוא נעשה במקום.
המספר שמעניין כאן אינו ההשקעה אלא הזמן. הייצור המקומי מקצר בחודשיים לפחות את זמן ההמתנה בשרשרת האספקה, ומי שאינו עוסק בלוגיסטיקה עלול להחמיץ כמה זה הרבה. חודשיים של המתנה פירושם מלאי גדול יותר שצריך להחזיק, הזמנות שנשענות על תחזית רחוקה יותר, והון חוזר שצף באוקיינוס במקום לעבוד. כשהזמן הזה מתקצר, המלאי הנדרש מתכווץ, התחזית נעשית מדויקת יותר, והחברה מסוגלת להגיב לשינוי בטעם של הצרכן בתוך עונה במקום בתוך שנה.
שאה עלאם אינו מפעל ניסיוני. הוא מרכז הייצור היחיד של קדבורי לכל דרום מזרח אסיה, ויוצאים ממנו יותר מ-130 סוגי שוקולד וכמאה מיליון חפיסות בשנה. כשחברה מזיזה שלב ייצור שלם אל תוך עוגן כזה, היא אומרת משהו על איפה היא חושבת שיהיה הביקוש בעשור הקרוב.
זה כבר לא מפעל אחד, זו רשת
המהלך במלזיה אינו עומד לבדו. המפעל של החברה בצ'יקראנג שבאינדונזיה מספק מוצרים לקרוב ל-40 מדינות, ובהן אוסטרליה ויפן, והפעילות בתאילנד בנויה מלכתחילה כמרכז ייצוא של מסטיקים וממתקים. דרום מזרח אסיה הפכה אצל מונדלז מאזור צריכה לאזור ייצור שמשרת גם את עצמו וגם שווקים רחוקים.
ויש פרט אחד שמספר את כל הסיפור. הקראמב שנעשה עכשיו במלזיה כבר מיוצא לפקיסטן, מפני ששיבושים בנתיבי השילוח פגעו באספקה הרגילה לשם. כלומר המפעל החדש אינו מקצר זמנים בשגרה בלבד, אלא משמש גם כגיבוי ברגע שמסלול ימי אחר נסגר. חברות שבנו את עצמן על נתיב אחד מגלות בשנתיים האחרונות שנתיב אחד הוא נקודת כשל אחת.
הרקע הרחב מוכר. המתיחות סביב מיצר הורמוז ונתיבי השיט במפרץ כבר הראתה כמה מהר סחורה בסיסית יכולה להיתקע בדרך, וסקרנו את זה בהרחבה. ההיגיון שהנחה את הייצור העולמי במשך שלושה עשורים, לייצר במקום הזול ביותר ולשלוח משם לכל מקום, נשען על הנחה אחת: שהשילוח זול, מהיר וּודאי. ההנחה הזו כבר אינה עומדת.
והקקאו ברקע
לכל זה מצטרף מה שקרה למחיר חומר הגלם. שנתיים של זינוק חסר תקדים במחירי הקקאו, שנבע ממזג אוויר קשה ומיבולים גרועים, שחקו את הרווחיות של יצרניות השוקולד ודחפו אותן לשנות מתכונים ולהקטין אריזות. המחירים נרגעו מאז, והיצרניות חוזרות בזהירות לקקאו. אבל הפער בין מחיר הקקאו למחיר החפיסה נשאר במקומו, והוא מסביר למה חברות מחפשות עכשיו חיסכון בכל חוליה אחרת בשרשרת.
מלזיה עצמה הופכת לאשכול של רכיבי שוקולד. קרגיל האמריקאית הרחיבה השנה את מתקן השומנים המיוחדים שלה בפורט קלאנג, ובכלל זה כושר ייצור לרכיבים שמשמשים בתעשיית השוקולד. כשכמה שחקנים גדולים מרכזים יכולת באותו מקום, נוצרים שם ספקים, מהנדסים ותשתית שמורידים את העלות לכולם, וזה מושך עוד חברות לאותו מקום.
הצד השני של החשבון
וצריך לומר גם את מה שאינו מופיע בהודעות. אזוריות עולה כסף. מפעל שמשרת אזור אחד מוותר על יתרונות הגודל של מתקן ענק שמשרת את כל העולם, וכל שכפול של כושר ייצור הוא הוצאה הונית שמישהו צריך להחזיר. חברה שמפזרת ייצור לשלושה מקומות משלמת שלוש פעמים על תחזוקה, על רגולציה, על בקרת איכות ועל שכבת ניהול.
יש גם סיכון הפוך. מתקן מקומי יחיד חשוף לשיבוש מקומי, לשריפה, לשיטפון או לרגולציה שמשתנה, ואז דווקא הפיזור הישן מתגלה כביטוח. ההימור של מונדלז הוא שבעולם שבו נתיבי השיט נעשים פחות ודאיים, קרבה לשוק שווה יותר מהמחיר הנמוך ביותר לטונה. זה הימור סביר, והוא גם רחוק מלהיות בטוח.
