גם לחיוך יש מחיר: היעדים שבהם התיירים מרגישים פחות רצויים
פריז, איטליה, גרמניה ודרום קוריאה הן בין היעדים שבהם תיירים דיווחו על יחס קר; אלא שמאחורי פערי התרבות מסתתר גם מתח כלכלי: התיירות מכניסה מיליארדים ומייצרת מקומות עבודה, אך גם מעמיסה על הדיור והתשתיות. לפי OECD, על כל דולר של ערך מוסף ישיר מתיירות נוצרים
עוד 61 סנט בענפים אחרים
תיירות מלון מפואר, טיסה זולה ומסעדה טובה יכולים להפוך עיר ליעד מבוקש, אבל יש מרכיב נוסף בחופשה שקשה יותר למדוד - התחושה שהתייר רצוי במקום שאליו הגיע. בעולם שבו חוויה שלילית במסעדה, במונית או בחנות יכולה בתוך שעות להגיע למיליוני אנשים ברשתות החברתיות, גם ליחס שמקבל התייר יש בסופו של דבר ערך כלכלי.
פרסום חדש המבוסס על חוויות של מטיילים ועל דבריה של מומחית הנימוסים הבינלאומית ג'ו הייז, מייסדת EtiquetteExpert.org, מצביע על שורה של יעדים שבהם תיירים דיווחו על מפגשים שנתפסו כקרים, חסרי סבלנות או לא מסבירי פנים. בין השמות שחוזרים נמצאים פריז, איטליה, גרמניה, דרום קוריאה, ניו יורק ומונטנגרו, לצד פולין, צ'כיה והונגריה.
בפריז כדאי להתחיל ב"בונז'ור"
פריז היא אחת הדוגמאות הבולטות. לדברי הייז, נקודת חיכוך שכיחה היא השפה. תייר שמגיע לעיר ופונה מיד באנגלית עשוי לקבל תגובה שנתפסת בעיניו כקרירה או חסרת סבלנות. ברכה פשוטה בצרפתית לפני המעבר לאנגלית יכולה לשנות את אופי המפגש.
הייז גם מבחינה בין פריז לבין צרפת כולה ומספרת שבאזורים אחרים במדינה חוותה יחס חם בהרבה. כלומר, אפילו במקרה הצרפתי קשה להפוך חוויה בעיר אחת לקביעה לגבי מדינה שלמה.
הפרדוקס הוא שצרפת זקוקה מאוד לאותם תיירים. המדינה קיבלה 102 מיליון תיירים בינלאומיים ב-2025, לאחר כ-100 מיליון ב-2024. ההכנסות מתיירות בינלאומית הגיעו כבר ב-2024 ל-71.1 מיליארד אירו, והתיירות הישירה מספקת כ-1.5 מיליון משרות.
כלומר, מאחורי המלצר הפריזאי שאולי לא ממהר לחייך עומדת כלכלה שנהנית מעשרות מיליארדי אירו שמוציאים המבקרים הזרים.
באיטליה ההצלחה עצמה הפכה לבעיה
באיטליה דיווחו מטיילים בין היתר על חוסר סבלנות ועל תחושה שבחלק מהמקומות התושבים פשוט עייפים מהמבקרים. כאן כבר קשה להפריד בין נימוסים לבין תיירות-יתר.
איטליה קיבלה 57.7 מיליון תיירים בינלאומיים ב-2024, ולפי נתוני OECD מספר הכניסות גדל בעוד 6.3% ב-2025. התיירות מעסיקה כ-2.1 מיליון בני אדם ומהווה כ-8.5% מהתעסוקה במדינה. ההכנסות מתיירות בינלאומית שקולות לכ-38% מיצוא השירותים האיטלקי.
אבל ההכנסות אינן מתחלקות באופן שווה, בעוד העומס מתרכז שוב ושוב באותם מוקדים – ונציה, רומא, פירנצה, אגם קומו ואזורי החוף המבוקשים. יותר מבקרים פירושם יותר הכנסות למלונות, למסעדות ולחנויות, אבל גם יותר צפיפות, לחץ על התחבורה ועלייה בביקוש לדירות נופש.
ממשלת איטליה עצמה מנסה לפזר יותר מבקרים ליעדים פחות מוכרים, בין היתר כדי להקל את הלחץ על מוקדי התיירות הגדולים. כך שמה שתייר מפרש כחוסר סבלנות של תושב יכול להיות לפעמים ביטוי לתופעה רחבה יותר: עיר שבה התיירות הפסיקה להיות אירוע עונתי והפכה לחלק כמעט קבוע מחיי היום-יום.
בגרמניה לא חייבים סמול טוק
בגרמניה הפער הוא במידה רבה תרבותי. חלק מהמטיילים מתארים תשובות קצרות, שירות ענייני והיעדר ההתלהבות שהם מצפים לקבל מעובדי שירות. אלא שהתרבות הגרמנית מייחסת פחות חשיבות לסמול טוק ולחביבות המוחצנת שמזוהה, למשל, עם השירות האמריקאי.
התיירים, בכל מקרה, ממשיכים להגיע. גרמניה רשמה ב-2025 שיא של 497.5 מיליון לינות בבתי מלון ובמקומות אירוח, עלייה של 0.3% לעומת השיא הקודם ב-2024. כ-83.8 מיליון מהלינות היו של אורחים מחו"ל.
גם כאן יש פער בין האופן שבו חלק מהתיירים מפרשים את השירות לבין התוצאה בפועל: התדמית של הגרמנים כישירים או מרוחקים אינה מונעת מהמדינה לרשום שיאים בתיירות.
דרום קוריאה: יותר תיירים, יותר חיכוך
בדרום קוריאה דיווחו חלק מהמבקרים על דחיפות בתחבורה הציבורית, מרחב אישי מצומצם, תקשורת ישירה ועובדי שירות שלא תמיד עוצרים להסביר לתייר את הכללים. מטיילים אחרים מתארים חוויה הפוכה לחלוטין ומספרים על מקומיים שיצאו מגדרם כדי לעזור.
- המפעל במלזיה שמסמן לאן הולך הייצור העולמי
- המניות יורדות על רקע הקריאה להאט את ה-AI, והנפט מזנק מעל 107 דולר
גם כאן כדאי להסתכל על המספרים. דרום קוריאה קיבלה 10.71 מיליון תיירים זרים במחצית הראשונה של 2026, וביוני לבדו הגיעו אליה כמעט 2 מיליון מבקרים – עלייה של 23.1% לעומת התקופה המקבילה.
ב-2025 הגיעו למדינה 18.94 מיליון תיירים זרים. לפי נתוני הבנק המרכזי של קוריאה, המבקר הזר שהה במדינה בממוצע 6.5 ימים והוציא כ-177.8 דולר ביום. ההוצאה של תיירים זרים כבר הייתה שקולה לכ-1.17% מהתוצר של דרום קוריאה ולכ-2.5% מכלל הצריכה הפרטית.
כלומר, גם בקוריאה הכנסת אורחים היא הרבה מעבר לעניין של נימוסים. מדובר למעשה בענף יצוא שמכניס כסף זר למשק.
מונטנגרו: כשהתייר הוא חלק מהמודל הכלכלי
הדוגמה הקיצונית יותר נמצאת במונטנגרו. חלק מהמטיילים תיארו יחס מרוחק ולעיתים תחושה שהם נתפסים בעיקר כמקור הכנסה. אלא שמעט מאוד מדינות יכולות להרשות לעצמן לאבד את התיירים פחות ממונטנגרו.
ב-2025 נרשמו במדינה 2.73 מיליון כניסות תיירים ו-15.37 מיליון לינות, כאשר כ-95.8% מהלינות היו של תיירים זרים.
הכנסות התיירות של מונטנגרו הגיעו כבר ב-2024 לכ-1.5 מיליארד אירו, ויצוא התיירות היווה כ-54.6% מכל יצוא השירותים שלה. בהגדרה רחבה יותר, תרומת ענף התיירות מגיעה לכ-30% מהתוצר.
עבור מדינה כזאת, מוניטין של יעד שאינו מסביר פנים הוא לא רק בעיית יחסי ציבור. אם הוא מתחיל להשפיע על בחירת החופשה של התייר, הוא עלול להפוך לבעיה כלכלית.
גם לחיוך יש מכפיל כלכלי
הסיבה לכך היא שהתייר משאיר כסף הרבה מעבר לדלפק הקבלה במלון. לפי דוח OECD Tourism Trends and Policies 2026, מספר התיירים הבינלאומיים במדינות הארגון הגיע ב-2025 לשיא של כ-847 מיליון, עלייה של 3.4% לעומת 2024, לאחר זינוק של 8.1% שנה קודם לכן. התיירות אחראית בממוצע לכ-4% מהתוצר ול-6.3% מהתעסוקה במדינות OECD, והכנסות מתיירות מהוות כ-19.3% מיצוא השירותים.
ב-2024 לבדה הסתכמו ההכנסות מתיירות בינלאומית במדינות הארגון בכ-1.1 טריליון דולר, לא כולל הסעת נוסעים.
אבל חיוך רע אחד יכול להגיע למיליוני אנשים.
היחס שמקבל התייר כבר אינו נשאר בינו לבין המלצר, נהג המונית או פקיד הקבלה. ביקורת בגוגל, סרטון בטיקטוק או פוסט באינסטגרם יכולים להפוך מפגש של שתי דקות לחלק מהמוניטין של יעד שלם.
מלון אפשר לשפץ, טרמינל אפשר להרחיב וקו תעופה חדש אפשר לפתוח. הרבה יותר קשה לתקן תדמית של עיר שבה המבקר מרגיש שהוא אינו רצוי. וזה אולי הפרדוקס הגדול של התיירות ב-2026: המקומיים יכולים להתעייף מהתיירים, אבל הכלכלה מתקשה להסתדר בלעדיהם. כשעל כל דולר שהתיירות מייצרת ישירות נוצרים עוד 61 סנט לאורך המשק, מתברר שגם לחיוך - או להיעדרו - יש בסופו של דבר מחיר כלכלי.
