איראן רוצה את כטב"מי הסילון של רוסיה - וכמה יעלה ליירט אותם?

איראן, שסיפקה לרוסיה כטב"מי שאהד והעבירה לה טכנולוגיה לייצורם, רוצה עכשיו לקנות בחזרה את הגרסאות המשודרגות שהרוסים פיתחו. לפי הדיווח, טהרן פנתה למוסקבה בבקשה לקבל כטב"מים מתקדמים לשימוש במלחמה נגד ישראל וארה"ב. הבקשה מראה עד כמה השתנו היחסים בין הספק ללקוח: רוסיה כבר אינה מסתפקת בייצור הדגם האיראני, אלא מפתחת גרסאות שאיראן עצמה מעוניינת בהן. מבחינת המדינות שיצטרכו להתמודד עם הכלים האלה, השאלה אינה אם אפשר להפיל אותם, אלא כמה תעלה ההגנה לאורך זמן.

הדיווח מתמקד בדגמי גראן 4 וגראן 5, שמונעים במנועי סילון במקום במדחפים ומופעלים באוקראינה. לגראן 5 מיוחסים מהירות מרבית של כ-600 קמ"ש וטווח של כאלף קילומטרים, ובאוקראינה מדווחים שקשה יותר ליירט את הדגמים החדשים. זה אינו הופך אותם לבלתי ניתנים ליירוט, וגם אינו מוכיח שמערכות ההגנה בישראל יתמודדו איתם באותה צורה, אבל השינוי חשוב: כלי שקשה יותר לעצור עלול לחייב שימוש באמצעי יקר יותר. מנגד, גם התוקף משלם יותר על מנוע הסילון ועל השדרוגים, ולכן אין זה נכון להניח שכל כטב"ם חדש שומר על המחיר הנמוך של השאהד המקורי.

כמה עולה הכטב"ם, ומה עדיין לא יודעים

המספר המוכר ביותר הוא עלות השאהד מהדגמים הוותיקים, שמוערכת בעשרות אלפי דולרים ליחידה. מחקר של מכון CSIS מ-2025 השתמש בטווח של 20 עד 50 אלף דולר, ובמחקר אחר של המכון נבחר אומדן של 30-35 אלף דולר. אלה הערכות, לא מחירון רשמי, והן מתייחסות לכלים הוותיקים ולא לגראן 4 או לגראן 5.

עלות ייצור במפעל אינה בהכרח המחיר שמדינה אחרת משלמת ברכישה, ומחיר הכלי הבודד אינו בהכרח כולל הדרכה, ציוד נלווה, תמיכה והעברת ידע. מפעל שמייצר סדרות גדולות יכול להוזיל את העלות ליחידה, בעוד שלקוח זר עשוי לשלם מחיר גבוה יותר. בלי תנאי העסקה המבוקשת בין רוסיה לאיראן אי אפשר לקבוע כמה תעלה לטהרן ההצטיידות והמערכות האלו יקרות מהמחירים של הכטב"מים המקוריים של האיראנים, אבל הם כנראה באותם סדרי גודל. 

היתרון שרוסיה מנסה להשיג בפיתוח הכרטב"מים המתקדמים אינו בהכרח הכלי הזול ביותר בכל מצב, אלא שילוב של מחיר, יכולת וכמות. לפי הדיווח על הדגמים החדשים, הם יקרים יותר מקודמיהם אך עדיין זולים מטילי השיוט ששימשו את רוסיה, והייצור המרוכז מאפשר לה להכניס שינויים במהירות. כלכלית, זו דרך להרחיב את השימוש בחימוש מדויק בלי לשלם בכל פעם את מחירו של טיל שיוט גדול. מבחינת איראן, עצם העניין בדגמים הרוסיים מלמד שהשדרוגים האלה נתפסים כבעלי ערך, גם כשהם אינם מגיעים במחיר של הדור הראשון.

מעשרות אלפי דולרים למיירט ועד כמיליון דולר לטיל

בצד של ההגנה יש פערים גדולים. אומדנים פומביים של CSIS מציבים את מחיר של כיפת ברזל סביב 40 עד 70 אלף דולר ליחידה, אם כי אין להתייחס לכך כמחיר רכש ישראלי עדכני. זהו מחיר המיירט, לא עלות הסוללה, המכ"ם, התחזוקה וכוח האדם. גם אין פירושו שכיפת ברזל היא המענה המתאים לכל כטב"ם ובכל מצב; הוא נותן סדר גודל לאחד האמצעים במערך ההגנה.

בטילי אוויר-אוויר המחירים גבוהים בהרבה. בניתוח המבוסס על מסמכי התקציב האמריקאי ל-2026, מחיר AIM-9X מוערך בכ-450  אלף דולר, ומחיר AIM-120 בכ-1.05 מיליון דולר. אלה מחירי טילים, עוד לפני עלות המטוס שמפעיל אותם. אותו ניתוח מציין שטילי אוויר-אוויר אכן שימשו ליירוט כטב"מים, אבל מזהיר מהצגת מצב שבו כל כלי זול נענה אוטומטית במיירט היקר ביותר. בפועל משתמשים באמצעים שונים, בהתאם לאיום ולמה שזמין.

כדי להבין את המשמעות התקציבית, מספיק חישוב פשוט של מלאי: מאה מיירטים במחיר של 50 אלף דולר עולים חמישה מיליון דולר, ומאה טילים במחיר של מיליון דולר עולים מאה מיליון דולר. זו המחשה בלבד שמראה את יחסי העלויות - להגן על הכטב"מים זה עסק מאוד יקר ומתיש כלכלית. עלויות ההתקפה נמוכות פי כמה וכמה מעלויות ההגנה.

גם המטוס אינו עובד בחינם. בניתוח של עלויות יירוט הכטב"מים במפרץ הובא אומדן של יותר מ-25 אלף דולר לשעת הפעלה של F-16, לצד עלות החימוש. אין הצדקה להצמיד שעת טיסה שלמה לכל יירוט, משום שבגיחה אחת אפשר לבצע יותר ממשימה אחת, אבל יש דלק, תחזוקה, בלאי וצוותים שצריך לממן. לכן מספר שמציג את מחיר הטיל בלבד עדיין אינו החשבון המלא של ההגנה מהאוויר.

• תותח, רובה, טנק, מטוס, טיל וכטב"מ: אבולוציה של אמצעי הלחימה ששינו את פני המערכה
• מתחת למכסה המנוע: השינויים הסודיים שחיל האוויר מבצע באפאצ'י האמריקאי

מיירט לא נועד לחסוך את מחירו של הכטב"ם, אלא למנוע את הנזק שהוא עלול לגרום. אם היירוט מונע פגיעה באנשים, בבית חולים, במפעל או בתשתית חיונית, גם אמצעי יקר יכול להיות מוצדק מאוד. הטענה שעלה לנו יותר להפיל אותו ממה שעלה להם לשגר אותו אינה מוכיחה שההחלטה הייתה שגויה. השאלה הנכונה היא אם היה אפשר להשיג את אותה הגנה בעלות נמוכה יותר, בלי להגדיל באופן בלתי סביר את הסיכון.

הקושי הגדול מגיע כשהצורך הזה נמשך. גם מדינה שמסוגלת לשלם אינה יכולה לקבל מיד כל כמות של מיירטים שתרצה. צריך לייצר אותם, לבדוק אותם ולספק אותם, ובמקביל לעמוד בהזמנות של לקוחות נוספים. מחקר שפרסם CSIS במאי העריך שהשלמת מלאים של חלק מסוגי הטילים האמריקאיים שנצרכו בלחימה תימשך שנים. כלומר, הבעיה אינה כמה כסף נשאר בתקציב, אלא מתי ההזמנה הופכת למיירט שאפשר להשתמש בו.

הלייזר מוזיל את הירי, אבל המערכת עולה הרבה כסף

הפערים האלה מסבירים את העניין באמצעי יירוט זולים יותר. באוקראינה פותחו רחפני יירוט שמחיר חלקם מגיע לאלפי דולרים בודדים, ובדיווח של AP הוצג גם דגם שמחירו כאלף דולר. אלא שמחיר נמוך אינו מספיק: צריך שהאמצעי יתאים לאיום, שיפעל באופן אמין ושיהיה צוות שיודע להפעיל אותו. אין בסיס להניח שכל רחפן שהצליח מול שאהד ותיק מסוגל להתמודד באותה הצלחה עם דגם סילוני חדש.

בישראל, אחת ההשקעות הגדולות להוזלת ההגנה היא בתחום הלייזר. משרד הביטחון הודיע ב-2024 על עסקה בהיקף של כשני מיליארד שקל עם רפאל ואלביט להרחבת הייצור וההצטיידות במערכות לייזר. זהו סכום של תוכנית הצטיידות, לא מחיר של מערכת בודדת ולא בהכרח מלוא העלות של הפיתוח והפריסה. בסוף דצמבר 2025 נמסרה לצה"ל המערכת הראשונה, שנועדה להשתלב לצד מערכות ההגנה הקיימות ולא להחליף את כולן.

ההבטחה הכלכלית ברורה: במקום לשגר בכל פעם טיל חד-פעמי, משתמשים במערכת שמפיקה קרן לייזר, ועלות ההפעלה לכל ירי יכולה להיות נמוכה מאוד. משרד ההגנה הבריטי, למשל, פרסם הערכה של פחות מעשר לירות שטרלינג לירייה במערכת דראגון פייר. אבל זו עלות ההפעלה של הירי, לא המחיר הכולל של ההגנה. המערכת עצמה, הפיתוח, התחזוקה, התשתיות והצוותים אינם נעלמים משום שלא נצרך טיל בכל הפעלה.

• מי ישלם 5 מיליון דולר על מחזור תפילה?
• תנועת העבודה משנה כיוון: האקדמאים מתקשים, המקצועות הפשוטים מתחזקים

לכן גם את ההבטחה ליירוט בשקלים בודדים צריך לקרוא נכון. היא יכולה לתאר יתרון גדול בהוצאה השוטפת, אבל אינה אומרת שאפשר להגן על מדינה שלמה בתקציב זניח. צריך לפרוס מערכות, לשלב אותן במערך הקיים ולהחזיק אמצעי הגנה נוספים למצבים שבהם הלייזר אינו מתאים. משרד הביטחון עצמו מגדיר את המערכת כשכבה משלימה, ובדיווחים על שילובה בצה"ל הודגש הפער בין מסירת מערכת ראשונה לבין הפעלת מערך רחב.

מבחינה תקציבית, זו החלפה של חלק מההוצאה החוזרת בהשקעה גדולה מראש. משלמים הרבה על פיתוח, ציוד ופריסה, בתקווה לחסוך בהמשך ברכישת מיירטים יקרים. כדי לבדוק אם ההשקעה משתלמת צריך לדעת כמה שנים המערכות ישרתו, כמה תעלה תחזוקתן וכמה יירוטים יקרים הן יחסכו בפועל. מחיר הירייה הוא נתון חשוב, אבל הוא שורה אחת בלבד בחשבון של מערכת ההגנה.