75 פרויקטים ו-130 מיליארד דולר נעצרו ברבעון אחד: החסם שאף אחד לא תמחר ל-AI
ברבעון הראשון נחסמו או נדחו בארצות הברית 75 פרויקטים של מרכזי נתונים בהיקף 130 מיליארד דולר, כמו בכל 2025 יחד; 57% מהאמריקאים מתנגדים להקמת מתקן כזה ביישוב שלהם, ניו יורק שוקלת הקפאה גורפת, והאזהרות כבר מחלחלות לדוחות. כשההוצאה ההונית על התחום מגיעה ל-800 מיליארד דולר בשנה, ועדת תכנון מקומית הופכת לגורם מאקרו
ברבעון הראשון של השנה נחסמו או נדחו בארצות הברית 75 פרויקטים של מרכזי נתונים בהיקף כולל של 130 מיליארד דולר, בגלל התנגדות מקומית. זה בדיוק אותו מספר שנרשם בכל שנת 2025 כולה, בתוך שלושה חודשים. מי שמחפש את הסיכון הגדול של סחר ה-AI נוטה להסתכל על שבבים, על מודלים ועל ריביות. בינתיים, הצוואר הצר האמיתי הוא ועדות תכנון מקומיות.
המספרים על הצד השני של המשוואה מסבירים למה זה חשוב כל כך. ההערכות מדברות על הוצאה הונית של כ-800 מיליארד דולר השנה מצד מפעילות הענן הגדולות, סכום שדומה לכל ההוצאה ההונית של יתר החברות במדד S&P 500 יחד בשנה שעברה. ההערכות לטווח הארוך יותר מדברות על ארבעה טריליון דולר נוספים בתשתיות עד 2028. זו לא עוד תמה השקעתית, זו הכלכלה.
מה בדיוק מפריע לתושבים
ההתנגדות אינה מופשטת. מרכזי נתונים מהדור החדש גדולים בסדרי גודל מאלה שהכרנו בעידן הענן, הם צורכים כמויות חשמל אדירות, והם משמיעים זמזום מתמשך שהשכנים מתארים כבלתי נסבל. הם מעסיקים אלפי עובדים בשלב הבנייה ומעטים מאוד אחריה, כך שהתועלת הכלכלית המקומית קטנה בהרבה ממה שמפעל תעשייתי רגיל מביא לאזור.
ויש גם טענה כלכלית ישירה: החשמל מתייקר לכולם. חוקרים בבנק הפדרלי של דאלאס העריכו השנה שבתרחישים סבירים, בניית מרכזי הנתונים עשויה להוסיף עד 0.13 נקודות אחוז לאינפלציה השנתית עד 2030, כפי שהיא נמדדת במדד מחירי הצריכה הפרטית. זה נשמע מעט, אבל זו תוספת שנובעת מהשקעה של מגזר אחד ונופלת על כלל משקי הבית.
סקר שנערך ביוני מצא ש-44% מהאמריקאים מתנגדים לבניית מרכזי נתונים במדינה לעומת 21% שתומכים. וכששואלים אנשים על הקמת מתקן כזה ביישוב שלהם עצמם, הפער נפתח לרווחה: 14% בעד ו-57% נגד. זה המרחק בין הסכמה עקרונית לבין חצר אחורית, והוא המרחק שמכריע בבחירות מקומיות.
מרגולציה מקומית לסיכון מנייתי
הדינמיקה הזו כבר מטפסת למעלה. במדינת ניו יורק נשקלת חקיקה שתטיל הקפאה כוללת על הקמת מרכזי נתונים גדולים, והמושלת בוחנת אם לחתום עליה. גופי מחקר שמנתחים מדיניות מעריכים ש-2026 היא תחילתה של מעורבות רגולטורית ארוכה ועמוקה בתחום, אחרי שנים שבהן הפיתוח פשוט רץ מהר יותר מהמחוקק.
מבחינת משקיע, זה משנה קטגוריה. כשפרויקט נחסם, לא נדחית הוצאה אלא נדחית הכנסה: החברות שמפעילות מרכזים ענקיים מצהירות שהן מוגבלות ביכולת ולא בביקוש, והאזהרות מפני התנגדות מקומית כבר מתחילות להופיע בדוחות השנתיים ובשיחות המשקיעים. זהו מעבר של סיכון משלב הרעיון אל שלב הדיווח.
העוצמה של הסיכון הזה נמדדת מול מה שתלוי בו. מדד S&P 500 עלה ב-84% מאז ההשקה הפומבית של ChatGPT בנובמבר 2022, ורוב העלייה הזו נזקפת להתלהבות מהתחום. הערכות של בית השקעות גדול אומרות שתמת ההשקעה ב-AI תהיה אחראית לכמחצית מצמיחת הרווחים בשנתיים הקרובות. כשכל זה נשען על קצב בנייה, ועדת תכנון בעיירה כפרית הופכת לגורם מאקרו.
ולאן הכסף בורח
התעשייה כבר מחפשת מוצא. ענקיות הטכנולוגיה הגדולות התחייבו בבית הלבן במרץ להביא בעצמן את כל החשמל שהמתקנים שלהן צורכים, כדי להרגיע את החשש מהתייקרות חשבונות החשמל, וזה עדיין לא סיפק חלק גדול מהרשויות המקומיות. מגבלת החשמל ממילא כבר מזוהה כחסם המרכזי של התחום, והתנגדות מקומית פשוט מקדימה אותו.
הפתרון השני הוא לבנות במקום אחר. הסכם ההשקעה של איחוד האמירויות בגרמניה, שבלבו גיגהוואט של מרכזי נתונים, הוא בדיוק סוג המהלך שמופיע כשהקרקע בבית נעשית קשה. ויש גם את הקצה הדמיוני יותר, ההצעות להוציא מרכזי נתונים לחלל, שנשמעות פחות מוזרות ככל שהאישורים על הקרקע נעשים יקרים.
וצריך לומר את הצד השני בבירור. חסימה של פרויקט אינה ביטול שלו, ורבים מהמקרים נפתרים בעיכוב, בפיצוי או בשינוי תכנון. לחברות יש כיסים עמוקים מאוד ומוטיבציה עצומה להגיע להסכמות, והביקוש לא נעלם אלא נודד. מה שכן השתנה הוא שהעלות והזמן של הקמת מתקן חדש כבר אינם ידועים מראש, וזה בדיוק סוג אי הוודאות שהשוק אינו אוהב לתמחר.
