שש שנים אחרי פסק הדין, התגלה שהוא נסמך על החלטה שבוטלה
בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ביטל פסק דין מוסכם מ-2018, אחרי שהוא קבע כי המוסד לביטוח לאומי הסכים לו מתוך טעות, וכי המבוטח עצמו ידע על כך ולא גילה. "לא שוכנענו שהנתבע פעל בתום לב, שכן חזקה כי היה מודע לכך שההחלטה... בטלה ומבוטלת במועד שבו נתן הסכמתו",
נכתב בפסק הדין
מבוטח שנפגע בגבו בתאונת עבודה ב-2013 ניהל מול הביטוח הלאומי סדרת ערעורים שנמשכה כמעט עשור, וכללה בין היתר שתי ועדות ערר רפואיות, שלושה הליכים מקבילים בבית הדין, ובקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתל אביב. עכשיו, בפסק דין חדש, קבע בית הדין האזורי לעבודה כי יש לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין עוד ב-2018, מכיוון שההסכמה התבססה על החלטה של ועדה רפואית שכבר לא היתה בתוקף באותו הרגע, ושהמבוטח, כך לטענת המוסד, ידע על כך והסתיר זאת.
יואב משי, שנפגע בגבו ב-30 למרץ 2013, עבר סבב ארוך של ועדות וערעורים. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה לו 0% נכות, וערר שהוא הגיש נדחה. בעקבות ערעור לבית הדין, הוחזר עניינו לוועדת הערר, שדנה בו שוב ושוב דחתה אותו. רק בפעם השלישית, בהרכב חדש, נקבעה לו ב-4 למאי 2017 נכות אורתופדית של 5%. על החלטה זו הגיש משי ערעור נוסף.
במקביל לכל זה, הגיש משי גם תביעה נפרדת להחמרת מצב, עוד לפני שנקבעה לו דרגת נכות יציבה וסופית. ועדת הערר שדנה בהחמרה קבעה לו ב-28 לינואר 2016 נכות גבוהה בהרבה - 19%. אלא שההחלטה הזו נפלה: בית הדין האזורי קבע ב-7 לספטמבר 2017 שדינה להתבטל, מכיוון שניתנה לפני שנקבעה למשי דרגת נכות יציבה. משי ניסה לתקוף גם את זה, אך בית הדין הארצי דחה את בקשת רשות הערעור שהוא הגיש, ואף הדגיש בהחלטתו שמבוטח אינו רשאי לנהל שני הליכים מקבילים כדי לבחור את התוצאה הנוחה לו: "אין המבקש רשאי לבחור את ההליך הנוח לו מבחינת התוצאה שעה שלא הבשילו התנאים לפתוח באחד ההליכים", נכתב בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה מה-16 לאוקטובר 2017.
זה המקום שבו הסיפור הסתבך. כארבעה חודשים בלבד לאחר שנדחתה בקשת רשות הערעור שלו, הגיע משי להסכמה עם המוסד בנוגע לערעור הנפרד שניהל על החלטת ועדת הערר מה-4 למאי 2017 (זו שקבעה לו 5% נכות). ב-23 למרץ 2018 קיבלה ההסכמה תוקף של פסק דין: הצדדים הסכימו לבטל את הכרעת ועדת הערר מה-4 למאי 2017 (זו שקבעה 5% נכות), ולהחזיר לתוקף במקומה את ההחלטה הישנה של ועדת הערר בהחמרה מה-28 לינואר 2016, שקבעה 19% נכות - אותה החלטה בדיוק שכבר בוטלה בפסק דין חצי שנה קודם לכן..
"לא שוכנענו שפעל בתום לב"
לפי המוסד, הוא לא ידע בזמן אמת שההחלטה שעליה מתבססת ההסכמה כבר בוטלה, ורק כעבור יותר משש שנים, הוא גילה זאת והגיש תביעה לביטול פסק הדין המוסכם. משי מצדו טען שאין ממש בטענה, משום שפסקי הדין של בית הדין האזורי והארצי היו גלויים וזמינים לכל, ושעל המוסד, כגוף ציבורי, מוטלת החובה לבדוק את המצב המשפטי לפני שהוא חותם על כל הסכם - בייחוד כשהוא עצמו לא היה מיוצג בהליך.
בית הדין דחה את הטענה. הוא קבע כי במועד שבו ניתנה הסכמתו של משי, הוא היה מודע היטב לכך שההחלטה שעליה מבוסס ההסכם בטלה ומבוטלת, משום שהוא היה צד ישיר לכל ההליכים שביטלו אותה, ואף יזם בעצמו את בקשת רשות הערעור שנדחתה. "לא שוכנענו שהנתבע פעל בתום לב, שכן חזקה כי היה מודע לכך שההחלטה... בטלה ומבוטלת במועד שבו נתן הסכמתו", נכתב בפסק הדין.
בית הדין הזכיר גם עיקרון ותיק, שלפיו מבוטח אינו יכול לתבוע מהמוסד זכות שאינה קיימת בחוק, גם אם המוסד עצמו טעה: "אין המבוטח זכאי לכך שהטעות תונצח". לכן גם אם המוסד היה צריך לגלות את הטעות בעצמו, זה לא מספיק כדי להכשיר הסכם שמעניק זכות שאינה קיימת בדין.
מה עכשיו?
לאור כל זאת, בוטל פסק הדין המוסכם מ-2018, ונותרה בתוקף החלטת הוועדה מדרגה ראשונה שקבעה 0% נכות. משי רשאי כעת להתייצב בפני ועדת ערר רפואית חדשה שתדון בעניינו מההתחלה, או לחלופין להגיש תביעה חדשה להחמרת מצב - אך לא את שני המסלולים במקביל.
בית הדין לא התעלם מהזמן הרב שחלף, ומכך שבעקבות ההחלטה שבוטלה כבר קיבל משי מענק כספי שהמוסד דורש כעת להשיב. לכן ניתנה לו שהות של 30 יום לפנות לוועדה לבחינת חובות, ואם יעשה זאת במועד - הקפאת החוב שלו תימשך עד להחלטת אותה ועדה. בית הדין לא פסק הוצאות משפט לאף צד.
