תבע את אשתו של החייב שלו על 1.85 מיליון שקל
איש עסקים שרב עם השותף שלו וזכה נגדו בבוררות, ניסה לגלגל את החוב גם על אשתו של החייב. בית המשפט הסביר מתי בן זוג באמת אחראי לחובות של השני, ומתי הוא לא
סכסוך עסקי שהחל עוד ב-2004 הגיע באחרונה לפרק חדש ומפתיע, כשגבר שניצח בעבר בבוררות נגד שותפו לשעבר, ניסה הפעם לגבות את החוב - כמעט 1.85 מיליון שקל - גם מאשתו של החייב. בית המשפט דחה את התביעה על הסף, וקבע כי לא כל מה שמשותף בזכויות, משותף גם בחובות.
הסיפור התחיל ב-2004, כשהתובע ונתבע 2 הקימו יחד עסק למכירת בגדים בשם תצוגת סנאן. השותפות התנהלה כשבע שנים, עד שב-2011 היחסים ביניהם עלו על שרטון והגיעו לפירוד. הצדדים להביא את הסכסוך לדיון בפני בורר, ובינואר 2017 ניתן פסק בוררות שחייב את נתבע 2 להשיב לתובע 600 אלף שקל, בצירוף ריבית והצמדה. ניסיון של הנתבע לבטל את פסק הבוררות נדחה גם הוא בבית המשפט המחוזי, שאף הוסיף לו חיוב נוסף של 15 אלף שקל.
לאחר שהחוב לא שולם, פתח התובע תיק הוצאה לפועל בנצרת, ובמסגרתו הוטל עיקול על שני נכסי מקרקעין בריינה - קרקע חקלאית ומגרש שעליו נבנה בניין עם ארבע דירות מגורים. שני הנכסים היו רשומים על שם הבעל בלבד. ואז נכנסה לתמונה האשה: היא פנתה לבית המשפט וטענה שהיא בעלת מחצית מהזכויות בנכסים, כשותפה של בעלה מכוח שנות הנישואים המשותפות. בהסכמה עם בעלה, היא אף קיבלה מבית המשפט לענייני משפחה פסק דין הצהרתי שקבע כי בני הזוג "שותפים בחלקים שווים בכל הנכסים והזכויות אשר נצברו החל מיום נישואיהם".
וכאן בדיוק טמון הטוויסט: אם האשה זכאית למחצית הרכוש, שאל התובע, מדוע שלא תהיה חייבת גם במחצית החובות? הוא הגיש תביעה נפרדת נגדה, ודרש הצהרה שהיא שותפה בחוב שהצטבר בתיק ההוצאה לפועל, והגיע כבר ל-1,853,706 שקל. לטענתו, האשה "נהנתה באופן ישיר" מכספי העסק ששימשו למימון רמת החיים של המשפחה, ולכן היא לא יכולה ליהנות מהזכויות בלי לשאת גם בנטל.
הרחבת חזית אסורה
הנתבעים מנגד, טענו שהתובע כבר יכול היה לצרף את האשה להליך הבוררות המקורי ולא עשה זאת, ושהתביעה בכלל התיישנה. אבל הטענות האלה הועלו לראשונה רק בסיכומים, ולא בכתב ההגנה, ולכן בית המשפט קבע כי מדובר ב"הרחבת חזית אסורה", ודחה אותן על הסף מטעמים פרוצדורליים.
לגופו של עניין, בית המשפט קבע כי מכיוון שבני הזוג נישאו ב-1983, כלומר אחרי 1974, חל עליהם חוק יחסי ממון ולא חזקת השיתוף הישנה. המשמעות: אין שיתוף אוטומטי וגורף בחובות של בן זוג אחד כלפי נושה של השני. בית המשפט ציטט מפסק דין קודם של העליון בעניין חדד, שלפיו "נושה יכול לעורר טענה של שיתוף בחובות, אם הוּכחה כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים... בכל מקרה אין הנושה יכול לגבות את חובו מבן הזוג השני באופן אוטומטי".
בפועל, כדי לחייב את האשה, התובע היה צריך להוכיח שהיא היתה מעורבת בפעילות העסקית שיצרה את החוב, או שהחוב שימש לרכישת נכס ספציפי שבו היא טוענת לשיתוף. אלא שבדיקת התאריכים סתרה את הטענה: הקרקע החקלאית נרכשה עוד ב-1998, שנים לפני שהשותפות העסקית בכלל החלה, והמגרש השני נרכש בנובמבר 2004 - ממש בתחילת השותפות, לפני שהעסק הספיק לצבור רווחים או חוב כלשהו. כלומר לא ייתכן שהנכסים נרכשו מכספים ש"נגזלו" מהתובע, כפי שזה טען.
למשכנתה אין משמעות לתביעה
גם הטענה שהאשה חתמה ב-2013 על מסמכי משכנתה לבניית דירות המגורים לא הועילה לתובע. בית המשפט הבהיר שמדובר בהתחייבות ספציפית כלפי הבנק לצורך אותו נכס בלבד, והיא לא מעידה על כוונה להשתתף בחובות עסקיים אחרים של הבעל. עדותה של האשה, שהצהירה כי היא עקרת בית שמעולם לא עבדה ולא ידעה דבר על עסקי בעלה, לא נסתרה.
בסיכומו של פסק הדין נכתב במפורש כי, "לא עלה בידי התובע להוכיח מעורבות פעילה של הנתבעת בפעילות העסקית שהצמיחה את החוב". התביעה נדחתה במלואה, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 25 אלף שקל.
