פרשתם רגע לפני מפולת? הסיכון שכמעט אף אחד לא מדבר עליו
כמעט כל שיחה על פנסיה מתגלגלת לשאלה אחת: כמה תשואה המסלול עשה. חמישה אחוזים בשנה, שבעה, אולי תשעה בשנה טובה. זה נתון נוח, הוא מופיע בכל טבלת השוואה, והוא מאפשר להשוות בין גופים. הבעיה היא שהוא מספר חצי סיפור. יש שאלה שנייה, פחות מדוברת, שמשפיעה על התוצאה הסופית לא פחות מגובה התשואה עצמה: מתי בדיוק היא הגיעה.
קחו שני חוסכים שפרשו באותו יום, עם אותו סכום צבור, באותו מסלול השקעה, ועם אותה תשואה ממוצעת על פני עשרים שנה. אחד מהם פגש שתי שנים חלשות מאוד בתחילת הדרך, ואז רצף ארוך של שנים טובות. השני קיבל את השנים הטובות קודם, והירידות הגיעו אליו בסוף. הממוצע זהה לחלוטין. הסכום שנשאר בחשבון בגיל שמונים לא דומה בכלל. הפער יכול להגיע למאות אלפי שקלים, ובמקרים קיצוניים לשאלה אם הכסף בכלל מחזיק עד הסוף.
המנגנון פשוט יותר ממה שהוא נשמע. בזמן שאתם חוסכים ולא מושכים כלום, ירידה בשוק היא בעצם הזדמנות. אותה הפקדה חודשית קונה יותר יחידות במחיר נמוך, וכשהשוק חוזר למעלה היחידות האלה עולות איתו. חוסך בן שלושים שחווה שנתיים אדומות בדרך כלל יוצא מהן מרוויח, בתנאי שהמשיך להפקיד ולא נגע בכסף.
ברגע שעוברים לצד השני של המשוואה הכיוון מתהפך. פנסיונר לא מפקיד, הוא מושך. כשהוא מושך סכום קבוע בחודש בזמן שהשוק נמוך, הוא נאלץ למכור יותר יחידות כדי להגיע לאותו סכום. היחידות האלה כבר לא יהיו שם כשהשוק יתאושש. ההתאוששות מגיעה, אבל היא מגיעה לחשבון קטן יותר ממה שהיה צריך להיות. זה ההבדל בין מי שספג ירידה והמתין, לבין מי שספג ירידה ובמקביל שילם ממנה את הקניות והחשמל.
יש דרך פשוטה לבדוק את זה על עצמכם. קחו את הסכום שאתם מתכננים למשוך בחודש, והכפילו אותו בשתים עשרה. עכשיו דמיינו שהחיסכון יורד בעשרים אחוזים בשנה הראשונה שלכם בפנסיה, ואתם ממשיכים למשוך את אותו סכום. בסוף אותה שנה החשבון קטן גם מהירידה וגם מהמשיכה, והוא צריך לעלות הרבה יותר מעשרים אחוזים כדי לחזור לנקודת ההתחלה. זה בדיוק המקום שבו תוכניות שנראו הגיוניות על הנייר מתחילות להיסדק.
בעולם הפיננסי קוראים לזה סיכון סדר התשואות. התקופה הרגישה אליו היא צרה יחסית: בערך חמש שנים לפני מועד הפרישה וחמש שנים אחריו. זה החלון שבו הצבירה בשיאה, ובו בזמן המשיכות מתחילות. מי שפוגש בעשור הזה ירידה עמוקה משלם עליה הרבה יותר יקר ממי שפוגש אותה בגיל ארבעים או בגיל שמונים.
בישראל יש לזה ביטוי מעשי שלא תמיד שמים לב אליו. מי שמקבל קצבה חודשית מקרן פנסיה מקיפה מוגן מהסיכון הזה ברובו, כי הקצבה מחושבת לפי מקדם ולא לפי מצב השוק באותו רגע. לעומת זאת, מי שצבר כסף בקופת גמל להשקעה, בקרן השתלמות או בחיסכון פרטי, ומושך ממנו סכומים לפי הצורך, חשוף לסיכון הזה במלואו. הרבה משקי בית מתקיימים משילוב של השניים ולא עושים הפרדה ברורה ביניהם.
מה אפשר לעשות. הכלי הראשון והפשוט ביותר הוא כרית מזומן. שנה עד שלוש שנות הוצאות מחוץ לשוק, בפיקדון או בקרן כספית, מאפשרות לעבור תקופה חלשה בלי למכור יחידות במחיר נמוך. כשהשוק חוזר ממלאים את הכרית מחדש. הכלי השני הוא גמישות במשיכה: להוריד את הקצב בשנים החלשות, גם אם במעט, ולהעלות אותו בשנים הטובות. הפחתה של עשרה אחוזים במשיכה בשנה גרועה חוסכת הרבה יותר ממה שהיא נראית על הנייר.
הכלי השלישי הוא הורדת סיכון מדורגת. לא מעבר חד למסלול סולידי ביום הפרישה, שמקבע הפסד ומוותר על צמיחה עתידית בחיסכון שאמור להחזיק עוד עשרים או שלושים שנה, אלא הסטה הדרגתית לאורך השנים שלפני הפרישה ואחריה. הרעיון הוא להקטין את התלות במצב השוק בדיוק בחלון שבו הוא הכי מסוכן, ולא לצאת ממנו לגמרי.
השורה המעשית היא שהשאלה החשובה לפני פרישה היא לא איזה מסלול עשה את התשואה הגבוהה ביותר בחמש השנים האחרונות. השאלה היא מה קורה לתוכנית שלכם אם השנתיים הראשונות של הפנסיה יהיו שנתיים רעות. מי שיש לו תשובה מסודרת לשאלה הזאת נמצא במקום אחר לגמרי ממי שמניח שהממוצע כבר יסתדר.
