היקב שילם היטל ביוב לפני 14 שנה - המועצה טרם חיברה אותו
בית המשפט קבע שהמועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה התרשלה בהקמת מערכת הביוב במשך יותר מעשור, אך דחה את תביעת הפיצויים של יקבי הבארון בסך 1.7 מיליון שקל - וגם חייב את היקב לשלם למועצה 30 אלף שקל הוצאות משפט
תביעה שהחלה בדרישת תשלום שגרתית לכאורה, נהפכה בסופו של דבר לדיון עקרוני בשאלה מתי רשות מקומית חייבת לפצות אזרח על התרשלותה, ומתי לא. בית משפט השלום בחדרה דחה באחרונה את תביעתה של יקבי הבארון, המפעילה את יקבי תשבי באזור התעשייה כרמל שבתחום המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה, לחיבור מיידי למערכת ביוב ציבורית ולפיצוי כספי בסכום של 1,700,641 שקל.
הסיפור התחיל עוד ב-2010, כשהמועצה שלחה ליקב דרישת תשלום היטלי פיתוח - קרוב ל-533 אלף שקל עבור הנחת צנרת מים וביוב. בנספח לדרישה נכתב כי "הנכס בעל פוטנציאל חיבור לתשתיות המים והביוב הציבוריות", וכי המועצה "עומדת לבצע עבודות פיתוח נרחבות" שישרתו גם אותו. היקב חלק על הסכום, הגיש ערר, ולבסוף שילם ב-2014 סכום מופחת של 327,026 שקל. הבעיה: מערכת הביוב שהיתה אמורה לחבר אותו עדיין לא הוקמה - עד עצם היום הזה.
בהיעדר חיבור בפועל, נאלץ היקב במשך שנים לאגור את שפכיו במיכלים ולפנותם למכוני טיהור, בעלות שלטענתו הגיעה ל-1,855,077 שקל בשבע השנים שקדמו לתביעה, לעומת 154,436 שקל בלבד שהיה משלם אם היה מחובר למערכת ציבורית. על הפער הזה, בסכום של כ-1.7 מיליון שקל, הוא ביקש פיצוי.
היקב טען לשלוש עילות: הפרת חובה חקוקה, הפרת חוזה (שכן לטענתו גביית ההיטל יצרה מעין התחייבות מצד המועצה) והבטחה שלטונית שהופרה. השופטת יפעת אונגר ביטון דחתה את כולן. לגבי החוזה, נקבע כי היטל ביוב הוא "תשלום חובה שלטוני" ולא תמורה חוזית, ולכן "לא קיימת התחייבות חוזית לביצוע עד מועד מסוים שלאחריו הרשות נחשבת כמפירת חוזה". גם טענת ההבטחה השלטונית נפלה, מכיוון שמכתבי המועצה, שכללו ניסוחים כמו "בכוונת המועצה" ו"תפעל בימים הקרובים", לא היוו לדעת בית המשפט הבטחה מפורשת וברורה, אלא לכל היותר הצהרת כוונות כללית. השופטת אף ציינה כי לבית משפט השלום אין כלל סמכות להורות למועצה לחבר את היקב בצו עשה, משום שזו סמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים.
רשלנות מוכחת, אבל בלי נזק בר-פיצוי
עם זאת, בבחינת עוולת הרשלנות קבעה השופטת ממצא חד וברור: המועצה כן התרשלה. מהראיות עלה שהחוזה עם המתכנן נחתם באוקטובר 2010, אך התכנון הושלם רק בפברואר 2016 - אחרי יותר מחמש שנים. הקבלן שנבחר במכרז, שמכונה בפסק הדין רושדי, כלל לא השתתף בסיור הקבלנים, לא החזיק בתעודת קבלן רשום מתאימה, ונטש את העבודה בתחילת 2019. דו"ח קרקע (מסמך מקצועי שמכין מהנדס קרקע - גיאוטכנולוג - לפני התחלת עבודות תשתית, כמו הנחת קווי ביוב, מים, כבישים או יסודות למבנים) שהוזמן עוד ב-2017 והתריע במפורש מפני סיכוני שקיעה בקרקע החרסיתית, לא הגיע כלל לידי מהנדס המועצה. האחרון הזמין, שלא לצורך, דו"ח חדש כעבור כמה שנים. "עלה בידי התובעת להוכיח," כתבה השופטת, "כי המועצה התרשלה בשלבי הפרויקט השונים, החל משלב התכנון, וכלה בשלבי הביצוע". לדבריה, פרויקט בהיקף שכזה היה אמור להסתיים בתוך שנתיים לכל היותר, ולא נותר במצב שבו הוא נמצא גם כעשר שנים לאחר שהוחל בו בפועל.
ובכל זאת, כשהגיע הרגע לפסוק פיצוי, המועצה יצאה זכאית. השופטת קיבלה את טענתה כי היקב כלל לא ניזוק במובן המשפטי של המלה, מכיוון שמצבו לא הורע - הוא רק לא הוטב כפי שהוא ציפה. "פיצוי בגין העלויות אותו היא דורשת... לא נועד להשיב מצב לקדמותו, כי אם להעמיד את התובעת במקום טוב יותר מהמקום בו עמדה, רק בשל ציפייתה לשיפור שלא קרתה. זו אינה תכליתם של דיני הנזיקין", נכתב בפסק הדין. השופטת אף המחישה את העיקרון באמצעות דוגמה ציורית: תושב שנוסע מדי יום 50 ק"מ לעבודה לא יוכל לתבוע מהרשות את ההפרש בין עלות נסיעתו כיום לעלות שהיתה נחסכת אם היא היתה סוללת כביש חדש שהובטח, גם אם הפרויקט התעכב שנים. בסופו של דבר התביעה נדחתה במלואה, והיקב אף חויב לשלם למועצה 30 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.
