ארה"ב חושפת: כבר הצבנו נשק בחלל - המרוץ מול סין ורוסיה עולה שלב

לארצות הברית יש נשק שמסתובב עכשיו במסלול סביב כדור הארץ. את זה אמר בפומבי מזכיר חיל האוויר האמריקאי טרוי מיינק, וזה בערך כל מה שהוא הסכים להגיד.

מה הנשק הזה עושה, מתי הוא שוגר וכמה יחידות יש - כל אלה נשארו בחוץ. מיינק אמר רק שהמערכות אמורות להגן על הכוחות האמריקאיים מפעולות עוינות. הוא גם הבהיר שהניסוח נבחר בקפידה, וזה החלק המעניין: וושינגטון רצתה שסין ורוסיה ידעו שהנשק קיים, בלי לתת להן קצה חוט איך להתמודד איתו.

הדברים נאמרו בכנס של אגודת כוחות האוויר והחלל במרילנד. שם גם סירב מיינק להשיב על השאלה הכי בסיסית שיש: האם זה נשק שפוגע פיזית במטרה, או מערכת שמשבשת אותה בלי לגעת בה.

וזה הבדל גדול. "נשק בחלל" יכול להיות המון דברים. אף אחד לא הציג טילים שממתינים במסלול, ואף אחד לא הציג לייזר. מהמידע הפומבי אי אפשר לדעת אם הנשק משמיד לוויין, מפריע לתקשורת שלו או עושה משהו אחר לגמרי. וגם אין שום בסיס לקשור את זה לנשק גרעיני.

החידוש הוא שהנשק נמצא בחלל עצמו. לוויינים צבאיים קיימים עשרות שנים, ומערכות קרקעיות שיורות בלוויינים גם הן לא חדשות. עכשיו אמריקה אומרת בקול רם שיש לה יכולת במסלול, בדיוק בזמן שהיא מזרימה כסף להגנה מפני טילים.

למה פגיעה בלוויין אחד משנה מלחמה שלמה

צבא מודרני לא זז בלי לוויינים. הם מראים לו מה קורה בשטח, מעבירים מידע בין כוחות, מנווטים אותו ומזהים שיגורי טילים. מוציאים אותם מהמשחק, ופתאום מטוסים, ספינות וכוחות קרקע מתקשים לעבוד יחד, גם אם אף כלי נשק שלהם לא נשרט.

ולא צריך לפוצץ שום דבר כדי לעשות את זה. אפשר לשבש את האות, לתקוף את מערכות המחשב, או פשוט לפגוע בתחנת הקרקע שמפעילה את הלוויין. חיל החלל האמריקאי פרסם ב-2025 מסמך תפיסת לחימה שמפריד בין לחימה במסלול, לוחמה אלקטרומגנטית ולוחמת סייבר, ולצידן אמצעי הגנה: לפזר מערכות, לגבות אותן, ולדעת לתמרן.

דוגמה שכבר נחשפה היא Meadowlands, מערכת קרקעית של L3 האריס שמזהה ומשבשת תקשורת לוויינית של יריב. ביולי הודיעה החברה שהיא התקבלה לשימוש מבצעי. זו מערכת ניידת שיושבת על הקרקע, אז אין לבלבל בינה לבין הנשק במסלול, אבל היא מראה יפה איך משתקים לוויין בלי להרוס אותו.

• הלב של האסטרונאוטים עמד במבחן מאדים
• ספייסאיקס מכה את התחזיות בשורה העליונה והתחתונה, המניה מזנקת ב-7%

להשמדה פיזית יש מחיר שנשאר הרבה אחרי. בניסוי הרוסי מ-2021 נוצרו יותר מ-1,500 שברים שאפשר היה לעקוב אחריהם, והאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית נשלחו לתפוס מחסה. השברים האלה מסוכנים גם ללוויינים של מי שירה.

וזה נוגע בהרבה יותר מצבא. ניווט, תקשורת ותחזיות מזג אוויר מגיעים מלוויינים, ומשתמשים בהם חברות תעופה, ספנות, חקלאים, גופי חירום וכל אחד עם טלפון. אפילו הסנכרון של מערכות פיננסיות נשען על אותות הזמן המדויקים שמערכות הניווט משדרות. שיבוש רחב היה מגיע לעסקים ולאזרחים, גם אם המטרה הייתה צבאית לגמרי.

אמריקה מסבירה את ההרחבה בפעילות של סין ורוסיה. סין, מצידה, מזהירה ממרוץ חימוש בחלל. הבעיה שאותה מערכת בדיוק נראית בוושינגטון כהגנה ובבייג'ינג כאיום, ובמיוחד כשאף אחד לא מפרסם מה היא מסוגלת לעשות.

ומבחינת החוק, אין כאן איסור גורף. אמנת החלל מ-1967 אוסרת להציב במסלול נשק גרעיני ונשק להשמדה המונית, ולא אמרה מילה על נשק קונבנציונלי. זה לא אומר שהכול מותר, כי כללי המשפט הבינלאומי חלים גם שם.

"כיפת הזהב" פותחת שוק, אבל המיירטים עוד בפיתוח

באותו כנס דיווח מיינק גם על התקדמות במיירטים שיוצבו בחלל במסגרת "כיפת הזהב", תוכנית ההגנה האמריקאית מפני טילים. לדבריו התוכנית עברה מהתקשרות ראשונית לציוד שמוכן לטיסה בתוך פחות משנה. זו התקדמות יפה בפיתוח, והיא רחוקה מלהיות מערך יירוט שכבר מגן על ארצות הברית.

• S&P מזהירה את מטא: השקעות הענק ב-AI עלולות לעלות לה בדירוג האשראי
• 114 חברות רווחיות, אפס מס: איך תאגידי הענק בארה"ב מורידים את החשבון מול רשות המסים

שתי המשימות שונות לגמרי. מערכת שמגינה על לוויין או משבשת לוויין יריב לא בהכרח יודעת ליירט טיל שנמצא באוויר. יירוט דורש לזהות מהר, לעקוב מדויק, להעביר את המידע, ושהמיירט יהיה בדיוק במקום שממנו הוא מספיק להגיע. הכול צריך לעבוד יחד, כשגם המטרה וגם המיירט טסים במהירויות עצומות.

ויש הבדל נוסף מול סוללה על הקרקע. מערכת במסלול נמוך לא נשארת מעל אותה נקודה, היא ממשיכה לנוע. כיסוי רציף דורש תכנון מסלולים ומספיק מערכות באוויר, ועל זה תקשורת אמינה ושליטה. אבטיפוס שעובד הוא התחלה, ולא מערך.

ועל המחיר יש מחלוקת רצינית. טראמפ דיבר על 175 מיליארד דולר, הפנטגון על 185 מיליארד, ומשרד התקציבים של הקונגרס העריך 1.2 טריליון דולר על פני עשרים שנה. הפער הזה אינו טכני: מרכיב העלות הגדול ביותר בתוכנית הוא בדיוק המיירטים מהחלל, אותו חלק שעדיין בפיתוח.

ספייס X מחזיקה את המפתחות, וזה כבר מדאיג את הקונגרס

אי אפשר לדבר על נשק בחלל בלי לדבר על מי מעלה אותו לשם. ב-2025 ביצעה ספייס X 165 שיגורים, כלומר אחד כל 2.2 ימים. השיגור המאה של 2026 יצא לדרך כבר באוגוסט, שנה שלישית ברציפות מעל מאה.

והמספר שמסביר הכול: ב-2025 היא העלתה למסלול יותר מ-80% מכל מסת המטען שהושגרה בעולם, ו-86% מהשיגורים האמריקאיים. כל סין יחד ביצעה באותה שנה 90 עד 92 שיגורים. מאיצים חוזרים נחתו אצלה 658 פעמים מתוך 671 ניסיונות.

הכסף הלך בעקבות היכולת. במכרז השיגורים הביטחוני הגדול קיבלה ספייס X 5.92 מיליארד דולר ו-28 משימות, כ-60% מהעוגה, מול 5.37 מיליארד ל-ULA ו-2.39 מיליארד לבלו אוריג'ין. הזרוע הביטחונית שלה, Starshield, מחזיקה חוזה של 1.8 מיליארד דולר מול משרד הסיור הלאומי מאז 2021.

ולשאלה אם זה קשור לכיפת הזהב, התשובה היא כן, ובחתימה. במאי האחרון, בתוך ארבעה ימים, נחתמו שני חוזים: 4.16 מיליארד דולר לרשת לוויינים שעוקבת אחרי מטרות מוטסות, ועוד 2.29 מיליארד לרשת תקשורת של כ-480 לוויינים שתעביר את המידע הזה לפיקוד. יחד, 6.45 מיליארד דולר בארבעה ימים. בנפרד, ספייס X היא אחת מ-12 חברות שחולקות ביניהן עד 3.2 מיליארד דולר לאבטיפוסים של מיירטים מהחלל, עם הדגמה שאמורה להגיע עד 2028.

אלא שהריכוזיות הזו כבר הפכה לבעיה מוצהרת. בפברואר האחרון קורקע המשגר וולקן של ULA, ובאפריל נכשל ניו גלן של בלו אוריג'ין. פלקון 9 נשאר המשגר היחיד הזמין למטענים ביטחוניים, וארבע משימות GPS הועברו אליה מאז. 42 חברי קונגרס פנו למפקח הכללי של הפנטגון בבקשה לבדוק ניגוד עניינים בתוכנית, והקונגרס החזיר חצי מיליארד דולר לתוכנית לוויינים מתחרה אחרי שחיל החלל איפס אותה. הסיבה שנאמרה במפורש: תלות יתר בספק יחיד.

ומה זה בכלל "דיפנס חלל"

זה ענף מוגדר, והוא צומח מהר. הוא מחזיק ארבעה דברים שונים לגמרי: מודעות למרחב, כלומר לדעת מה נמצא שם למעלה ומי זז לאן; התרעת טילים, שהיא הרגל שעליה כיפת הזהב עומדת; לחימה בחלל, מהשבתה ועד השמדה; והגנה על מה שכבר קיים - לפזר, לגבות, לתמרן.

גודל השינוי נמדד בתקציב. חיל החלל האמריקאי ביקש 71 מיליארד דולר לשנת 2027, מול 26.3 מיליארד בבסיס של 2026. זהו הגידול הגדול ביותר לזרוע צבאית בארצות הברית מזה 75 שנה, ומו"פ לבדו אמור לעבור 40 מיליארד.

וההתפתחות המעניינת היא דווקא בצורה. הענף עובר מלוויינים ענקיים ויקרים, שכל אחד מהם נקודת כשל בודדת, לקונסטלציות של מאות לוויינים קטנים. זה זול יותר, זה עמיד יותר - הפלת אחד לא מפילה את המערכת - וזה משנה את שרשרת האספקה כולה: במקום פרויקט אחד לעשור, ייצור סדרתי מתמשך. זו הסיבה שחברות חדשות נכנסות לתחום שהיה סגור עשרות שנים בפני חמש קבלניות.

ואיפה ישראל? כרגע, בצד. אף חברה ישראלית אינה מחזיקה חוזה באף אחת מהתוכניות האמריקאיות שנסקרו, ואף אחת אינה ברשימת 12 מחזיקות האבטיפוס. התעשייה האווירית הצהירה על שאיפה להשתלב עם חץ-3, וזו כוונה ולא חוזה. תעשיית החלל הישראלית מונה כ-90 חברות, כ-50 מהן בליבה, והיא גדלה 66% בעשור. גודל העסקה החציוני בה הוא 4.3 מיליון דולר מול 7.4 מיליון בארצות הברית. והכיוון שלה דווקא הפוך מהעולמי: מביטחון לשירותים אזרחיים ולדאטה.

מי שמסתכל על זה מזווית עסקית רואה ביקוש שמתרחב הרבה מעבר ללוויינים ולשיגורים: חיישנים, מערכות הנעה, תקשורת מאובטחת ותוכנה שמחברת מידע ממקורות שונים. הכסף מתפזר על פני שרשרת אספקה שלמה, כמו שאפשר לראות בהרחבת הפעילות של החברות האמריקאיות שמפתחות מערכות הגנה מהחלל.

אבל כדאי להפריד בין חברה שקיבלה כסף לפיתוח וניסוי לבין חברה שזכתה בהזמנת ייצור. תוכנית ניסיונית מחזיקה כמה מתחרות במקביל, ורק חלק מהן ממשיכות הלאה. וההצהרה של מיינק בכלל לא מאפשרת לדעת מי ייצר את הנשק שכבר במסלול, או כמה כסף הוא מכניס.

יש שם גם צד שני, פחות מדובר: ההגנה על מה שכבר קיים. ככל שהצבא תלוי יותר בלוויינים, כך גדל הצורך לזהות ניסיונות פגיעה, לשמור על התקשורת ולהמשיך לתפקד כשלוויין אחד יוצא מכלל פעולה. כשיפורסמו החוזים, שלושה דברים יהיו חשובים יותר מהכותרת: כמה מההזמנה מחייבת, מתי האספקה, ומי סופג את עלויות הפיתוח. הזמנה גדולה יודעת להגדיל הכנסות בלי להשאיר רווח.