של מי הכסף הזה? הבנק העביר את כספי מכירת הדירה לפיקדון בלי לשאול

כסף ממכירת דירה הוא לא סכום שבדרך כלל שוכחים ממנו בחשבון. הוא יכול להיות מיועד לדירה הבאה, לסגירת משכנתה, להשקעה או להוצאה גדולה אחרת. לכן אפשר להבין מה גדולה הייתה הפתעתו של לקוח שמכר דירה, קיבל את כספי המכירה לחשבונו - ואז גילה שהבנק כבר החליט מה לעשות בהם.

לדבריו, הבנק העביר את הכסף לפיקדון בלי שביקש לפתוח אותו ובלי שאישר את ההעברה. כשהתעניין מדוע הכסף אינו זמין לו, נאמר לו כי לא משאירים סכום גדול כזה בחשבון וכי הכסף נמצא בפיקדון לתקופה שנקבעה.

המקרה מעלה שאלה שחורגת הרבה מעבר ללקוח אחד: למי שייכת ההחלטה מה לעשות בכסף שנמצא בחשבון? האם בנק שרואה יתרה גדולה בעובר ושב רשאי להחליט שעדיף להעביר אותה לפיקדון, גם אם מבחינתו מדובר בהחלטה פיננסית הגיונית? ומה קורה כאשר בעקבות ההחלטה הזאת הלקוח אינו יכול להשתמש בכספו?

של מי הכסף הזה?

התשובה העקרונית של בנק ישראל ברורה. הוראת ניהול בנקאי תקין 407 עוסקת בדיוק ב"השקעה על חשבון לקוח ללא הסכמתו המפורשת". בהוראה נקבע כי ללא הרשאה, תאגיד בנקאי אינו רשאי להחליט על השקעה עבור הלקוח. הבנק יכול להציע ללקוח השקעה, אך אינו רשאי לבצע אותה לפני שהלקוח הודיע שהוא מקבל את ההצעה.

גם שתיקה של הלקוח אינה מספיקה. ההוראה נולדה בעקבות מקרים שבהם בנקים הודיעו ללקוחות כי ינכו כספים מחשבונותיהם לצורך חיסכון או השקעה, אלא אם הלקוחות יתנגדו. בנק ישראל הבהיר כי המנגנון צריך לעבוד בכיוון ההפוך: הבנק מציע והלקוח מאשר.

לכן, אם אכן נפתח פיקדון ונגרע כסף מחשבון העובר ושב ללא הוראה או הרשאה מצד הלקוח, הטענה ש"לא משאירים סכום כזה בחשבון" אינה כשלעצמה תחליף להסכמה. לבנק בהחלט מותר לפנות ללקוח, להציע לו פיקדון ולהסביר שחבל להשאיר סכום גדול ללא ריבית. ההחלטה אם לעשות זאת, באיזה מוצר ולכמה זמן, היא של הלקוח.

והבחירה בפיקדון אינה עניין טכני בלבד. ברגע שכסף עובר מעובר ושב לפיקדון, עשויים להשתנות התנאים שבהם הלקוח יכול להשתמש בו. יש פיקדונות שניתנים למשיכה בכל עת, ולעומתם פיקדונות לתקופה מוגדרת או כאלה הכוללים תחנות יציאה. משיכה לפני המועד עשויה להשפיע על הריבית ולעיתים כפופה לתנאי הפיקדון. לכן הבנק אינו בוחר עבור הלקוח רק אם לקבל ריבית, אלא גם מוצר, תקופה ורמת נזילות.

במקרה של כספים שהתקבלו ממכירת דירה, הנזילות עשויה להיות משמעותית במיוחד. מוכרי דירות רבים אינם רואים בכסף שהתקבל "חיסכון" שאמור לשבת בבנק לאורך זמן. הוא יכול להיות מיועד לתשלום על הדירה הבאה, לסילוק משכנתה, לתשלום מסים או להוצאות אחרות הקשורות לעסקה. גם פיקדון שמציע ריבית טובה עלול להיות מוצר לא מתאים אם בעל הכסף צריך אותו בעוד ימים או שבועות.

לכלל הזה יש חריג חשוב: הדין קובע מנגנון מיוחד לטיפול בכספים שלא ניתנה לגביהם הוראה מצד בעל החשבון במשך תקופה ממושכת.

• מילה אחת של מנכ"ל בנק אוף אמריקה הפילה את מניות הבנקים
• ההצבעה מחר בסנאט וסעיף אחד שמכריע אותה

לעניין זה, בחשבון עו"ש מדובר במצב שבו חלפו 10 חודשים מאז ההוראה האחרונה שקיבל הבנק מבעל החשבון. הבנק נדרש לנסות ליצור קשר עם הלקוח, ואם אינו מצליח לעשות זאת בתקופה שנקבעה בדין, הוא נדרש להשקיע את הכספים לזכותו בהתאם לכללים שקבע בנק ישראל.

כלומר, יש מצב שבו הבנק לא רק רשאי לפעול בכספי הלקוח בלי לקבל ממנו הוראת השקעה חדשה, אלא נדרש לעשות זאת. אלא שהחריג הזה נועד למצב שבו אין הוראות מצד בעל החשבון והבנק אינו מצליח ליצור איתו קשר. עצם קיומו של סכום גדול בחשבון אינו חלק מהמבחן הזה. במילים אחרות, העובדה שמדובר בסכום גדול אינה הופכת את החשבון לחשבון ללא תנועה ואינה מעניקה לבנק סמכות לבחור עבור הלקוח פיקדון. אם הלקוח פעיל ולא מתקיימים התנאים שנקבעו בדין, חוזרים לכלל הבסיסי: הבנק יכול להציע מה לעשות בכסף - ההחלטה היא של הלקוח.

הכסף נעול - מה עושים עכשיו?

לפני שמניחים שהבנק פעל ללא הרשאה, כדאי לבקש ממנו להציג את ההוראה שעל בסיסה בוצעה הפעולה: מתי ניתנה, באיזה ערוץ ומה בדיוק אישר הלקוח. הסכמה אינה חייבת בהכרח להיראות כמו חתימה על נייר בסניף. פעולות בנקאיות רבות מתבצעות כיום בטלפון ובערוצים דיגיטליים. לכן במקרה של מחלוקת השאלה החשובה היא אם הבנק יכול להראות שניתנה הרשאה לפעולה המסוימת.

כדאי גם לא להסתפק בתשובה כללית שלפיה הפעולה "אושרה". אפשר לבקש מהבנק לפרט מתי ניתנה ההוראה, באיזה ערוץ, לאיזה סכום, לאיזו תקופה ובאילו תנאים. אם הבנק טוען שהלקוח אישר את הפיקדון בשיחה עם בנקאי, אפשר לבקש שיבדוק את תיעוד השיחה ואת האסמכתאות שעל בסיסן בוצעה הפעולה.

יש לכך חשיבות גם משום שהמחלוקת עשויה להיות לא רק על עצם קיומה של הסכמה, אלא על היקפה. לקוח יכול למשל להסכים לקבל מידע על פיקדון או לבקש הצעה לתנאים, מבלי שנתן הוראה לבצע את ההפקדה בפועל. לכן חשוב לברר מה בדיוק תועד כהוראה ולא להסתפק בעצם העובדה שהתקיימה שיחה בנושא.

אם אין הרשאה כזאת ולא מתקיים אחד החריגים שנקבעו בדין, העובדה שהפיקדון נועד לכאורה להיטיב עם הלקוח אינה מחליפה את הצורך בהסכמתו.

• כמה אפשר לחסוך בחשבון הגז? המחשבון שיגלה אם אתם משלמים יותר מדי
• 500 שקל יותר בנטו, פחות בפנסיה: ההצעה לבטל את חובת הפקדות העובד עד גיל 40

הצעד הראשון הוא לפנות לבנק מיד ולדרוש בירור ושחרור של הכספים, ובמקביל לבקש תיעוד של ההוראה שלכאורה ניתנה לפתיחת הפיקדון. רצוי לעשות זאת בכתב, כך שיהיה תיעוד של מועד הפנייה ושל תשובת הבנק.

באותה פנייה כדאי לברר אם ניתן לפרוע את הפיקדון מיד, ומה יהיו ההשלכות של הפירעון. אם הלקוח טוען שלא נתן את ההוראה מלכתחילה, חשוב גם לתעד בזמן אמת שהוא מבקש לקבל גישה לכסף ושאינו מסכים לכך שהוא יישאר נעול. התיעוד הזה יכול להפוך למשמעותי אם בהמשך תתעורר מחלוקת על נזק שנגרם בזמן שהכסף לא היה זמין.

אם הפיקדון כרוך בקנס, אובדן ריבית או עלות אחרת במקרה של יציאה מוקדמת, והלקוח טוען שמעולם לא ביקש לפתוח אותו, כדאי לדרוש שהבנק לא יגלגל עליו את העלות שנוצרה בעקבות הפעולה שבמחלוקת.

אם הבנק אינו פותר את העניין, ניתן להגיש תלונה לנציב תלונות הציבור של הבנק. לאחר בירור התלונה בבנק, ואם הלקוח אינו מרוצה מהתשובה או שלא קיבל מענה בתוך 45 ימים - ובמקרים מסוימים בתוך 60 ימים, אם נמסרה על כך הודעה בכתב - ניתן לפנות ליחידה לפניות הציבור ולבקרה צרכנית בפיקוח על הבנקים בבנק ישראל. 

חשוב גם להבחין בין תיקון הליקוי לבין תביעה לפיצוי על נזק רחב יותר. אם הפיקוח מוצא תלונה מוצדקת, הוא יכול לדרוש מהבנק לתקן את הליקוי, לרבות באמצעות החזר כספי. החלטת הפיקוח מחייבת את הבנק, אך אינה חוסמת את הלקוח: אם הוא סבור שנגרם לו נזק נוסף שלא קיבל עליו מענה, הוא יכול להעלות את טענותיו בבית המשפט.

ומה אם בזמן הזה הפסדתי כסף?

כאן הסיפור נעשה מורכב יותר. נניח שהלקוח טוען כי התכוון להשתמש בכסף לרכישת מניה מסוימת, אבל לא יכול היה לעשות זאת משום שהכסף היה נעול בפיקדון. בתקופה הזאת המניה עלתה, וכעת הוא דורש מהבנק לפצות אותו על הרווח שהיה יכול להרוויח. עצם העובדה שהבנק פעל ללא הרשאה, אם אכן כך היה, אינה הופכת אוטומטית כל רווח תיאורטי לפיצוי שמגיע ללקוח. כדי לדרוש פיצוי על נזק כזה צריך להתמודד עם שאלת הקשר בין פעולת הבנק לבין ההפסד ועם השאלה עד כמה הנזק היה ממשי וניתן להוכחה.

יש כאן למעשה מדרג של נזקים. בקצה האחד נמצא נזק ישיר שאפשר לכמת ולתעד: למשל עלות שהבנק דורש בשל פירעון מוקדם של הפיקדון, ריבית על אשראי שהלקוח נאלץ לקחת משום שכספו לא היה זמין, או הוצאה אחרת שנוצרה ישירות בשל נעילת הכסף. ככל שקל יותר להראות מה הייתה ההוצאה ומדוע נגרמה, כך הטענה לנזק קונקרטי ברורה יותר.

בכספי מכירת דירה יכולה להיות לכך משמעות גדולה במיוחד. ייתכן שהלקוח צריך להעביר תשלום למוכר של הדירה הבאה, לסלק משכנתה, לשלם מס או לעמוד בהתחייבות אחרת במועד שנקבע מראש. אם הכסף אינו זמין והוא נאלץ לקחת הלוואה, להשתמש במסגרת אשראי או לשאת בעלות אחרת כדי לעמוד בתשלום, מדובר בנזק מסוג שונה מאוד מרווח שהיה אולי מתקבל מהשקעה.

שלב מורכב יותר הוא עסקה שהלקוח טוען שלא הצליח לבצע. יש הבדל גדול בין לקוח שכבר נתן הוראה לביצוע פעולה והיא לא בוצעה בגלל חסימת הכסף, לבין מי שאומר בדיעבד כי אילו הכסף היה זמין, ייתכן שהיה רוכש מניה שעלתה מאז. במקרה השני מדובר בטענה הרבה יותר קשה להוכחה: הרי באותה מידה ההשקעה הייתה יכולה לרדת, והלקוח יכול היה לשנות את דעתו ולא לבצע אותה כלל.

ככל שקיים תיעוד ברור יותר - למשל הוראת קנייה שלא ניתן היה לבצע, התכתבות עם הבנק בזמן אמת או ניסיון מתועד לשחרר את הכספים לצורך עסקה מסוימת - כך הטענה לנזק קונקרטי מתחזקת. גם העיתוי חשוב: הודעה לבנק בזמן אמת שלפיה הלקוח זקוק לכסף לצורך עסקה מסוימת שונה מטענה שמועלית רק לאחר שהתברר שהנכס שבו רצה לכאורה להשקיע עלה.

בלי תיעוד כזה, דרישה לקבל מהבנק את מלוא העלייה במחיר של נכס שהלקוח אומר שהתכוון לקנות עלולה להיתקל בקושי. העלייה במחיר אינה מוכיחה לבדה שהלקוח אכן היה מבצע את הרכישה, באיזה סכום היה משקיע, באיזה מועד היה נכנס להשקעה או מתי היה מממש אותה.

אפשר להבין מדוע בנק ירצה שלקוח שמחזיק סכום גדול בעובר ושב לא ישאיר אותו ללא ריבית. מבחינה כלכלית, במקרים רבים זו אפילו עצה הגיונית. אלא שיש הבדל בין ייעוץ לבין פעולה בכסף של הלקוח.

הלקוח יכול לבחור פיקדון יומי, פיקדון לתקופה ארוכה יותר, קרן כספית, ניירות ערך, להעביר את הכסף לבנק אחר או להשאיר אותו בעובר ושב גם אם זו אינה הבחירה שהבנקאי היה ממליץ עליה. לכל אחת מהאפשרויות יש תשואה, סיכון ונזילות שונים, והבחירה ביניהן תלויה גם בשאלה מתי הלקוח יצטרך את הכסף.

בסופו של יום, השאלה אינה אם הבנק מצא לכסף שימוש שנראה לו נכון יותר או אפילו אם הפיקדון הניב ללקוח ריבית. השאלה היא מי היה רשאי לקבל את ההחלטה. ככל שלא ניתנה הרשאה ולא מתקיים חריג שנקבע בדין, העובדה שהכסף יכול היה להרוויח יותר בפיקדון אינה הופכת את ההחלטה של הבנק להחלטה של הלקוח.