שיפוצניק שכנע זוג ערירי למכור שתי דירות והפך ליורש היחיד - הצוואה בוטלה והוא ישלם 250 אלף
זוג ערירי מתל אביב, נשוי 42 שנה, מכר בתוך כמה שנים שתי דירות, ב-1.7 מיליון וב-1.2 מיליון שקל. כשהאישה נפטרה ב-2021, חשבון הבנק שלה היה ביתרת חובה של 120 אלף שקל, ובמגירה חיכתה צוואה שהורישה את כל רכושה לשיפוצניק שנכנס לחייהם, ואסרה על בעלה להמשיך לגור בדירה. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב ביטל את הצוואה, קבע שהבעל הוא היורש היחיד, חייב את השיפוצניק ב-250 אלף שקל הוצאות והורה להעביר את פסק הדין לאפוטרופוס הכללי ולמשטרה.
השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר לא חסכה במילים. לדבריה, מהראיות "עולה תמונה קשה ביותר של תובע אשר יחד עם בני משפחתו רקמו בדרכי תחבולה ותרמית קשים, תוכנית להשתלטות על נכסי המנוחה והמתנגד בחייהם וקבלת עיזבונם לאחר מותם". פסק הדין ניתן בספטמבר ופורסם לפני ימים אחדים, בלי פרטים מזהים.
איך שיפוצניק הגיע לזוג שאין לו אף קרוב?
בני הזוג, שניהם ילדים יחידים להורים ניצולי שואה, לא הביאו ילדים לעולם. הבעל פרש מצבא הקבע בתחילת שנות ה-90, ומאז השניים הקדישו את רוב זמנם לאמה של האישה. סביב 2012 עברה האם לבית אבות בתל אביב. לפי פסק הדין, באותו בית אבות עבדה אמו של השיפוצניק כספרית ואחותו כמטפלת, ושתיהן אספו מהאם ומבתה פרטים על המשפחה ועל הרכוש.
האלמן תיאר בתצהירו את הבן כמי שנכנס לביתם כ"סוס טרויאני". השיפוצניק עצמו סיפר בבית המשפט גרסה רכה יותר: "הכרנו דרך אימא שלי משם היינו כמה פעמים בכל מיני מקומות בילוי, אם זה מסעדות, אם זה הופעות ואז שיפצתי להם את הדירה... הייתי אחראי על שיפוץ הדירה והקשר הלך והתהדק". לדבריו, בני הזוג ראו בו את הבן שלא היה להם.
על השיפוץ, לפי עדות האלמן, שילמו לו כ-500 אלף שקל במזומן, בלי קבלות, כשהעבודה עצמה לא הגיעה לדבריו ל-150 אלף. השיפוצניק טען שרק ניהל את העבודה ושהתשלומים הועברו ישירות לבעלי המקצוע. כשנשאל בחקירה מה בדיוק שופץ, לא השיב. השופטת ציינה עוד שהוא ידע שהבניין עומד להיכנס לפינוי בינוי, ובכל זאת שכנע את בני הזוג לשפץ.
פרט אחד בולט במיוחד: בדיוק באותם חודשים השיפוצניק עצמו היה בדרך לפשיטת רגל. ביוני 2015 הגיש בקשה לחדלות פירעון, ובספטמבר אותה שנה ניתן נגדו צו כינוס נכסים. הוא הודה בבית המשפט שנהג להמר, אבל טען שהקריסה נבעה מניהול כושל של העסק שלו.
לקסוס של 300 אלף ומטבעות זהב מהבוידם
מכאן, לפי הממצאים, הקשר רק הלך והעמיק. השופטת קבעה ש"שכנע התובע את המנוחה והמתנגד למכור שתי דירות שהיו בבעלותם": דירה של האישה שנמכרה ב-1.7 מיליון שקל ודירה של הבעל בבני ברק שנמכרה ב-1.2 מיליון. כספי הדירה הראשונה הופקדו בחשבון חדש בבנק דיסקונט, ובמותה של האישה החשבון היה במינוס של 120 אלף שקל, ולפי האלמן נפתח בגינו תיק בהוצאה לפועל. השיפוצניק טען שבני הזוג מכרו מיוזמתם ושאין לו מושג מה נעשה בכסף. מצד שני, תיאר את עצמו כמי שהשיג להם פנטהאוז בפינוי בינוי, וכשנשאל אם שמר עליהם השיב: "ברור ששמרתי עליהם".
האישה, שלא החזיקה ברישיון נהיגה, קנתה רכב לקסוס בכ-300 אלף שקל. לפי עדות האלמן, השיפוצניק הבטיח להסיע אותה לטיפולים, אבל השתמש ברכב לצרכיו ולא פעם סירב לבוא בטענה שהוא עסוק. השיפוצניק התעקש בבית המשפט: "היא לא קנתה לי, הרכב זה שלה, היא לא קנתה לי רכב". כשהשופטת שאלה מי נהג בו, השיב: "אני נסעתי בו אבל לקחתי אותה מתי שיכולתי לקחת".
הרשימה ארוכה יותר. האלמן העיד על משיכות קבועות מהחשבון, על שימוש בכרטיס האשראי, על משלוחי אוכל שבועיים שעלו לטענתו 17 אלף שקל בחודש ועל מזרן ב-17 אלף שקל שנרכש בכרטיס של אשתו. על המזרן אמר השיפוצניק "ייתכן מאוד", והוסיף שנקנתה גם מיטה לבני הזוג. האלמן העיד גם שבנו של השיפוצניק, אז חייל, הימר בחו"ל בכרטיס האשראי של האישה בסכום של קרוב ל-10,000 שקל. השיפוצניק הסביר בבית המשפט שהבן "היה מאוד מאוד קטן" ושיחק במשחק באפליקציה, והשופטת העירה שהבן היה חייל ולא ילד.
- האחים רצו להשכיר את בית האלמנה מ-7 באוקטובר - השופטת עצרה
- האחיינים ניסו לקבל ירושת הדודה בת ה-90 בית המשפט החליט אחרת
האלמן גם טען שבזמן השיפוץ נמצאו בבוידם מטבעות זהב בשווי 360 אלף שקל, ושהשיפוצניק מכר אותם בשתי עסקאות של 180 אלף שקל לסוחר מהשטחים. חבר לשעבר של השיפוצניק תמך בגרסה הזו בתצהיר והעיד שספר את הכסף בעצמו. השיפוצניק הכחיש: "לא נסעתי לחנות בחולון בשביל למכור". באי כוחו ניסו לערער את אמינות העד, שבעצמו היה חייב לאלמן כסף, אבל לפי פסק הדין לא חקרו אותו על האירועים עצמם, ועדותו לא נסתרה.
לפי האלמן, באותה תקופה שכנע אותו השיפוצניק גם להלוות 100 אלף שקל לאותו חבר לרכישת קרוואן. בית משפט השלום כבר פסק בהליך נפרד שהחבר צריך להחזיר את הכסף, ולא האמין לשיפוצניק שהעיד שהעביר את ההחזרים לבעל.
"מאהב, שיפוצניק": מה רשם הפסיכיאטר 18 יום אחרי הצוואה
ב-2 בספטמבר 2015 חתמה האישה, אז בת 61 וחולה במחלות רבות, על צוואה בפני שתי עורכות דין, ומאוחר יותר גם אישרה אותה בפני נוטריונית. בצוואה נכתב שבעלה "לא יקבל דבר וחצי דבר מעיזבוני", ושגם זכות מגורים בדירה לא תינתן לו. השופטת כינתה את הסעיף הזה "הוראה חריגה ובלתי סבירה על פניה", שבהיעדר הסבר מעידה על השפעה בלתי הוגנת.
כעבור 18 יום הגיעה האישה לפסיכיאטר בגלל דיכאון. ברישום הקבלה נכתב שהיא "מספרת על קשר למאהב, שיפוצניק ששיפץ בעבר את דירתה, קשורה אליו מאוד", נשוי ואב לשלושה, ש"לו כתבה את צוואתה". הפסיכיאטר ציין גם שהיא חששה להישאר בחדר בלי החבר. השיפוצניק, שתיאר את עצמו כ"בן" של בני הזוג, הכחיש כל מגע: "אני לא קיימתי איתה אפילו מגע אחד". כשנשאל אם המנוחה דמיינה, אמר: "כנראה שזה פרי דמיונה".
השופטת העדיפה את הרישום הרפואי, שנכתב בזמן אמת. היא ציינה שהשיפוצניק לא ביקש לחקור את הפסיכיאטר, וכתבה ששוכנעה שהוא "שיחק במוחה" של המנוחה וגרם לה להאמין שהוא אוהב אותה וחושק בה, הכל כדי להשתלט על כספה ועל ירושתה.
- החברה והקבלן הכחישו את הליקויים - ויפצו זוג מיחיעם בכ-161 אלף שקל
- הסבתא שינתה את הצוואה ההדדית: הנכד יקבל 10,000 שקל במקום חלק אביו
גם עדויות עורכות הדין לא עזרו לו. עורכת הדין שניסחה את הצוואה ניסתה להימנע מהעדות, ובבית המשפט התברר שהיא מכירה בת משפחה של השיפוצניק. היא העידה שהמנוחה הגיעה לבד ובלי מקל, בעוד הפסיכיאטר תיעד שבועיים וחצי אחר כך אישה שהולכת עם מקל. השיפוצניק עצמו העיד: "אני לקחתי את ר' לעשות צוואה". השופטת קבעה שעדות עורכת הדין הייתה "מגמתית ובלתי אמינה". עורכת הדין השנייה והנוטריונית לא התייצבו כלל, למרות החלטות שחייבו אותן להגיע.
גם הבעל הוחתם על צוואה
האלמן לא ידע על הצוואה של אשתו. בדצמבר 2015, לפי עדותו שלא נסתרה, השיפוצניק לקח אותו לעורכת דין, "עם הרכב שהיא קנתה לו", כדי לחתום על צוואה שהוכנה מראש לטובתו. "הוא היה בחדר, אני זוכר את זה כמו היום", העיד. "כבודה, אני הוחתמתי על משהו שאני לא אמרתי". הבעל עמד על כך שקודם תירש אותו אשתו, ורק אחריה השיפוצניק. אחרי מותה ביטל את הצוואה.
השופטת תיארה גם את הימים האחרונים. "ואם לא די בכך, כאשר המנוחה הייתה על ערש דווי בחר התובע ביום חמישי לנסוע לנופש לצפון", כתבה. האישה מתה ביום ראשון בבוקר, והאלמן כתב לשיפוצניק בווטסאפ שהרב בחברה קדישא אמר שצריך לקבור אותה באותו יום. לדבריו התשובה הייתה "אני מבקש תמתין", עד שיחזור בלילה. ההלוויה נדחתה ליום שני.
איך מוכיחים השפעה בלתי הוגנת על מי שכבר לא יכול להעיד?
סעיף 30 לחוק הירושה קובע שהוראת צוואה שנעשתה "מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית, בטלה". בתי המשפט בוחנים טענה כזו לפי מבחנים שנקבעו בבית המשפט העליון בעניין בן נון נגד ריכטר ואומצו בהמשך: עד כמה המצווה היה עצמאי או תלוי בנהנה, אם הנהנה סייע לו בחיי היומיום, אם המצווה היה מנותק מקרובים אחרים ומה היו נסיבות עריכת הצוואה, למשל מי יזם, מי הביא ומי היה בחדר. בדנ"א מרום, שאותו ציטטה השופטת, נקבע שההשפעה צריכה לשאת בתוכה "מרכיב מהותי של אי הוגנות", ולא סתם השפעה של שגרה.
במקרה הזה השופטת הלכה צעד נוסף. היא קבעה שבנסיבות שבהן אישה נישלה את בעלה של 42 שנה לטובת אדם זר, הנטל להוכיח שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת היה צריך לעבור לשיפוצניק, והוא לא עמד בו. מנגד, את טענת האלמן שאשתו לא הייתה כשירה השופטת לא בחנה עד הסוף: לא הוצגה ראשית ראיה לחוסר כשירות במועד החתימה, ולכן לא מונה מומחה. השיפוצניק טען לאורך כל ההליך, באמצעות עורכי הדין אבי חג'ג' ושי סלע, שהמנוחה הורישה לו את רכושה מרצונה החופשי ושלא לקח כסף לצרכיו. האלמן יוצג על ידי עו"ד רוני שרעבי.
מה שקרה כאן נבנה לאט, לאורך שבע שנים, וכמה מהסימנים חוזרים בתיקים רבים של צוואות שבתי המשפט מפילים: אדם חדש שנכנס דרך מוסד סיעודי או עבודה בבית, מכירת נכסים שהבעלים החזיקו עשרות שנים, יציאות קבועות לבנק בליווי, רכב או כרטיס אשראי שעוברים לשימוש של מישהו אחר, ועורך דין שמגיע מהמעגל של הנהנה ולא של המצווה. כך היה גם בתיק מתל אביב, שבו בוטלה צוואה נוטריונית של קשישה בת 86 אחרי שהתברר שהנוטריון הכיר שנים את משפחת הנהנה, ובתיק מאשדוד, שבו בוטלה העברה של שתי דירות שהורים קשישים חתמו עליה אצל עורכת דין שהבן הביא. זה לא הופך כל עזרה לחשודה, ובתיקים רבים מטפל או שכן הם באמת הקרובים ביותר. אבל כשהסימנים מצטברים, ייעוץ משפטי מוקדם זול בהרבה מהליך של חמש שנים אחרי המוות. מי שרוצה להבין את המסלול כולו, מהצו ועד חלוקת הנכסים, יכול להיעזר במדריך המלא לירושה בישראל.
העברת פסק הדין למשטרה אינה הרשעה. פירוש הדבר שהמשטרה תקבל את הממצאים ותחליט אם לפתוח בבדיקה או בחקירה, והשיפוצניק לא הואשם בדבר. האפוטרופוס הכללי, שהיה צד להליך, יקבל גם הוא את פסק הדין. השיפוצניק יכול לערער לבית המשפט המחוזי. בתיק קודם מבאר שבע האפוטרופוס הכללי התנגד בעצמו לצוואה של קשיש ערירי שהוריש את כל רכושו למטפלת שלו, והצוואה נפסלה.
האלמן יורש לפי הדין את כל מה שנשאר מעיזבון אשתו. מה שנשאר מ-2.9 מיליון השקלים של שתי הדירות, פסק הדין לא מפרט.
