בערוב ימיו, כשהבדידות כבר מכבידה והזיכרון נסדק, מצא את עצמו קשיש ערירי מבאר שבע מוקף בדמות אחת מרכזית בחייו: אשה שנכנסה לביתו בתחילה כדי לנקות, לבשל ולעזור, ובהמשך נהפכה, כך לפחות לפי הצוואה, ל“בת שלא היתה לו”. שלוש שנים לאחר מכן, כשאותו קשיש כבר אינו בין החיים, מצאה עצמה אותה אשה עומדת מול התנגדות חריגה וחריפה של המדינה, שטענה כי הצוואה שבידיה אינה מבטאת רצון חופשי אלא תוצאה של ניצול, תלות והשפעה בלתי הוגנת. בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע קיבל את ההתנגדות במלואה, פסל את הצוואה וחייב את המבקשת בהוצאות משפט כבדות לקופת המדינה.

פסק הדין, שניתן על ידי סגנית נשיא בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופטת רותם קודלר עיאש, עוסק בצוואה שערך המנוח בנובמבר 2018, כשהיה בן 80, שלוש שנים לפני פטירתו. המנוח היה אלמן, ללא ילדים וללא קרובי משפחה, אדם ערירי לחלוטין. בצוואתו הוריש את כל רכושו למטפלת שלו בשכר - האישה שטיפלה בו בשנותיו האחרונות, ניהלה את משק ביתו וליוותה אותו בענייניו. לאחר מותו, הגישה אותה מטפלת בקשה לצו קיום הצוואה, אך האפוטרופוס הכללי, בשם היועצת המשפטית לממשלה, בחר להתערב ולהגיש התנגדות - צעד שאינו שכיח כלל בהליכי ירושה.

המדינה טענה כי המנוח לא היה כשיר לצוות במועד עריכת הצוואה, וכי ממילא מדובר בצוואה שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, תוך ניצול מצבו הקוגניטיבי והנפשי של קשיש חסר ישע. כבר בשלב הראשון קבע בית המשפט כי נוכח יחסי התלות הברורים בין המצווה לבין הזוכה על פי הצוואה, נטל ההוכחה אינו מוטל על המדינה, אלא דווקא על כתפי המטפלת, שמבקשת לקיים את הצוואה. נקודת מוצא זו ליוותה את פסק הדין כולו.

מן הראיות שהוצגו התבררה תמונה קשה ומטרידה. עוד לפני היכרותו עם המטפלת, סבל המנוח מבעיות נפשיות וקוגניטיביות משמעותיות. מסמכים רפואיים הצביעו על דיכאון עמוק, מחשבות שווא ודלוזיות, פגיעה חמורה בכושר השיפוט ואף ניסיון אובדני. בסמוך מאוד למועד עריכת הצוואה הוא אושפז פעמיים בבית החולים סורוקה, לאחר שנמצא במצב בלבולי חריף, עם אבחנות של דמנציה תת-קורטיקלית והפרעה דלוזיונלית. באחד המסמכים הרפואיים צוין במפורש כי השיפוט שלו לקוי וכי תובנתו למצבו חסרה.

• הסבתא הורישה הכל לנכדים - בית המשפט ביטל זאת
• הבן קיבל 1,000 שקל וטען: הצוואה של אבי מזויפת
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

אחת לחודש "החשיבה שלו משתנה"

על הרקע הזה, דחה בית המשפט את טענת המטפלת שלפיה המנוח היה "צלול לחלוטין" בעת עריכת הצוואה. השופטת קבעה כי הטענה אינה עומדת במבחן הראיות, ואף נסתרת בדברים שהמטפלת עצמה מסרה בזמן אמת לצוותים הרפואיים. כך למשל, דיווחה המטפלת כי אחת לחודש "החשיבה שלו משתנה", שהוא משוכנע שאנשים מנסים לגנוב ממנו ספרים, מחליף מנעולים בביתו בתדירות גבוהה ואף טוען שאשתו המנוחה עדיין בחיים. בית המשפט ציין כי הדיווחים האלה אינם מתיישבים עם ניסיון להציג את המנוח כאדם בעל שיפוט תקין.

נסיבות עריכת הצוואה עצמן עוררו ביקורת חריפה. הצוואה נערכה בפני עורכת דין, יום אחד בלבד לאחר שחרורו של המנוח מאשפוז נוסף, שבו תואר מצבו כפסיכוטי ומלווה במחשבות רדיפה. למרות גילו, מצבו הרפואי והעובדה שעבר ניסיון אובדני זמן קצר קודם לכן, לא נדרשה שום תעודה רפואית שתאשר את כשירותו לערוך צוואה. בית המשפט קבע כי בנסיבות כאלה, לא ניתן היה להסתפק בהתרשמות סובייקטיבית של עורכת הדין, וכי היה עליה לנקוט זהירות יתרה. “המסמכים הרפואיים מצביעים על כך שספק אם ניתן היה לפטור את עורכת הדין מהחובה לבקש לכל הפחות תעודה רפואית בעניינו”, צוין בפסק הדין.

ואולם בכך לא הסתיימה הביקורת. השופטת מצאה לנכון לדון בהרחבה גם בטענות להשפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה, אף שכבר נקבע שהמנוח לא היה כשיר לצוות. מן הראיות עלה כי המטפלת הכירה את המנוח רק ב=2018, וכי כעבור פרק זמן קצר במיוחד היא נהפכה לדמות הדומיננטית בחייו. היא ליוותה אותו לבנק, קיבלה ייפוי כוח בחשבון הבנק שלו, החזיקה בכרטיסי האשראי שלו ומשכה סכומי כסף ניכרים מדי חודש. בהמשך אף מונתה, לזמן קצר, לאפוטרופוסית זמנית, עד שהמינוי בוטל לאחר התערבות אפוטרופוס לדין.

• עסקת היוקרה התפוצצה: מה הסתיר סוחר המכוניות?
• עלייה של 8% בבקשות פשיטת רגל של יחידים
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם שנים אחר כך

חשד ממשי לניצול כלכלי

המסמכים הסוציאליים והרפואיים הצביעו על חשד ממשי לניצול כלכלי. עובדות סוציאליות בבית החולים דיווחו על כך שהמטפלת סיפרה להן כי היא היורשת היחידה על פי הצוואה, וכי בכוונתה להגיש בקשה למינוי אפוטרופוס. בדו"חות אחרים צוין כי המנוח הגיע לאשפוז ללא בגדים או ציוד אישי, וכי רק לאחר מינוי גורם חיצוני כאפוטרופוס החלו לדאוג לצרכיו. בית המשפט קבע כי תהליך ההשתלטות של המטפלת על ענייניו של המנוח היה מהיר וחריג. “תהליך בזק”, כהגדרת פסק הדין שפורסם, שבמהלכו הצליחה המטפלת לקבל שליטה כמעט מוחלטת על משאביו הכספיים של אדם חסר ישע. בהקשר הזה, נקבע כי היא גרמה למנוח לחתום על מסמכים שונים לטובתה, תוך ניצול מצבו ותוך הסתרת המידע הרפואי הרלוונטי.

גם סעיפי הצוואה עצמם לא הותירו את בית המשפט אדיש. באחד הסעיפים כתב המנוח כי המטפלת היא “אותה בת שלא היתה לי”, וכי היא מטפלת בו “ללא כל מטרה”. השופטת קבעה בהחלטתה כי הניסוח הזה מעורר קושי, שכן מן הראיות עלה בבירור שהמטפלת קיבלה שכר עבור עבודתה, והיא אף משכה סכומי כסף משמעותיים מעבר לכך. הדברים חיזקו את המסקנה כי הצוואה אינה משקפת הבנה מלאה או רצון חופשי.

בסופו של דבר קיבל בית המשפט את התנגדות המדינה ודחה את הבקשה לצו קיום הצוואה. נקבע כי המנוח לא היה כשיר לצוות במועד עריכת הצוואה, וכי בכל מקרה הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת, תוך מעורבות פעילה של הזוכה בעריכתה. לנוכח חומרת הממצאים, חויבה המטפלת לשלם הוצאות משפט בסכום כולל של 50 אלף שקל לקופת אוצר המדינה.

עו"ד אוהד הופמן ממשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה, מציין כי "פסק הדין מבהיר היטב כי צוואה של אדם ערירי שלא הותיר יורשים על פי החוק תיבחן לא רק במובן הצורני אלא גם בחינה מהותית מדוקדקת מצד המדינה, זאת כדי לשלול בוודאות את האפשרות שהצוואה לא עומדת בהלימה עם הדרישות והמבחנים שהחוק מציב. זאת ועוד, כשמתקיימים יחסי תלות מובהקים בין מצווה לזוכה, כמו למשל במקרה הזה שבו היורשת היתה המטפלת שלו - נטל ההוכחה מוטל לפתחו של מי שמבקש לקיים את הצוואה, גם אם הצוואה עומדת בכל הדרישות הצורניות על פי החוק". עוד לדברי עו"ד הופמן, "בחינה מדוקדקת של תיקו הרפואי של המנוח העלתה כי לא זו בלבד שהמנוח היה נעדר כושר שיפוט אלא שסגנית הנשיא השופטת קודלר עיאש מצאה לקבוע שהמנוח היה חסר ישע, מה שהוביל לקביעה כי יחסיו עם המטפלת 'זרועים בסימני שאלה רבים'. סגנית הנשיא לא חוסכת ביקורת גם מעורכת הדין שערכה את הצוואה וקובעת כי כל עורך דין 'אחראי לברר בצורה יסודית ואחראית את מצבו הרפואי של המצווה', על אחת כמה וכמה כשידוע לו שאותו מצווה אושפז בבית החולים ימים ספורים קודם לכן עקב ניסיון אובדני. צבר הנסיבות הביא אף לחיוב הוצאות חריג יחסית - 50 אלף שקל לטובת אוצר המדינה".

למה בעצם המדינה בכלל מתערבת בצוואה של אדם פרטי?
ברוב המקרים המדינה לא מתערבת בצוואות, בייחוד כשמדובר באנשים פרטיים. כאן ההתערבות נבעה מזה שהמנוח היה קשיש ערירי, בלי ילדים או קרובי משפחה שיגנו עליו, ושעלה חשש ממשי שהוא נוצל. במצבים כאלה האפוטרופוס הכללי רואה עצמו כמי שצריך להגן על מי שאין לו הגנה אחרת.

אם אין למנוח משפחה, למי בכלל הולך העיזבון אחרי פסילת הצוואה?
כשאין צוואה תקפה ואין יורשים על פי דין, העיזבון עובר למדינה. זו אחת הסיבות שהמדינה מעורבת בתיקים כאלה - לא כדי להרוויח, אלא כדי לוודא שהרכוש לא נלקח תוך ניצול של אדם חסר ישע.

האם עצם זה שמטפלת יורשת קשיש זה דבר אסור?
לא. החוק לא אוסר באופן אוטומטי על מטפלת לרשת אדם שבו טיפלה. אבל זה כן מעלה סימני שאלה כבדים, בייחוד כשיש תלות חזקה, מצב רפואי מורכב ומעורבות של המטפלת בעריכת הצוואה. במקרה הזה כל התנאים הבעייתיים התקיימו ביחד.

למה בית המשפט שם כל כך הרבה משקל על המסמכים הרפואיים?
מכיוון שמסמכים רפואיים משקפים מה באמת היה מצבו של האדם בזמן אמת, ולא בדיעבד. כאן היו עשרות מסמכים, שנערכו בסמוך מאוד למועד עריכת הצוואה, שתיארו בלבול, דמנציה, מחשבות שווא ופגיעה בשיפוט, וזה משמעותי הרבה יותר מהתרשמות כללית של מי שפגש אותו לשיחה.

אם עורכת הדין חשבה שהמנוח צלול, זה לא מספיק?
לא. בית המשפט קבע שעורכת דין אינה רופאה, והתרשמות אישית משיחה נעימה לא יכולה להחליף בדיקה רפואית, בייחוד כשמדובר בקשיש בן 80 שעבר ניסיון אובדני ואשפוזים פסיכיאטריים כמה ימים קודם לכן.

מה זה בעצם השפעה בלתי הוגנת?
זו לא חייבת להיות כפייה או איום. לפעמים זו פשוט מציאות שבה אדם תלוי באדם אחר כמעט בכל דבר - כסף, אוכל, ליווי, קשר עם העולם - ואז הרצון שלו כבר לא חופשי באמת. בית המשפט התרשם שכאן המטפלת נהפכה לדמות היחידה והקובעת בחייו של המנוח.

למה היה חשוב לבית המשפט לבדוק גם את ההתנהלות הכלכלית, ולא רק את הצוואה?
מפני שההתנהלות הכלכלית הצביעה על דפוס. משיכות כספים גדולות, שליטה מוחלטת בחשבון, שימוש בכרטיסי אשראי - כל אלה חיזקו את המסקנה שמדובר בהשתלטות הדרגתית, ולא באירוע חד־פעמי של צוואה.

אם המנוח חתם מרצונו על ייפוי כוח ונתן כסף, למה זה בעייתי?
חתימה כשלעצמה לא אומרת שהאדם הבין מה הוא עושה. אם אדם לא כשיר מבחינה קוגניטיבית, גם מסמכים שנראים חוקיים על הנייר עלולים להיות תוצאה של ניצול, ולא של החלטה מושכלת.

למה בית המשפט חייב את המטפלת בהוצאות משפט כל כך גבוהות?
ההוצאות נועדו לשקף את חומרת המקרה. בית המשפט ראה כאן ניסיון ממשי להשתלט על עיזבון של אדם חסר ישע, תוך הסתרת מידע והתנהלות בעייתית, ורצה להעביר מסר ברור שמדובר בהתנהלות שאינה מקובלת.