דרש מגרושתו לשלם חצי מחובות של 840 אלף שקל למרות פשרה שסגרה את התיק - התביעה נדחתה על הסף
בית המשפט לענייני משפחה בצפת דחה על הסף תביעה של גבר שדרש מגרושתו לשאת במחצית מחובות בהיקף של 839,981 שקלים. לפי טענתו, החובות נצברו בשנות הנישואים. השופטת, סגנית הנשיא אביבית נחמיאס, קבעה שהתביעה נוגדת הסכם פשרה שאושר בבית המשפט המחוזי ב-2023, והגדירה אותה "חוליה בשרשרת אינסופית של הליכים משפטיים שמטרתם אחת - ויתור האישה על זכויותיה במקרקעין".
האיש חויב בהוצאות של 10,000 שקלים. מאחר שהאישה מיוצגת על ידי הלשכה לסיוע משפטי, הסכום ישולם לאוצר המדינה.
שלושה מבנים, שמונה ילדים ושבעה הליכים
בני הזוג נישאו ב-1993 ונולדו להם שמונה ילדים. במהלך הנישואים גרו במתחם של שלושה מבנים, שבו הפעיל האיש מכון לרפואה טבעית. הקרקע שייכת לחברת הימנותא, חברה בת של קק"ל. ב-2014, אחרי שנים של הליכים, נחתמה פשרה שאושרה בבית המשפט המחוזי בנצרת: למשפחה ניתנה זכות שימוש במתחם עד 3 בנובמבר 2024, ובמקביל נקבע מנגנון שמאי לפיצוי על ההשקעות במקום.
הסכסוך בין בני הזוג פרץ ב-2018 והוביל לשני צווי הגנה. בנובמבר 2019, בהתאם להחלטת בית הדין הרבני וכדי לאפשר את סידור הגט, עזבה האישה את המתחם עם הילדים. מאז השתמש האיש במקום לבדו.
השופטת נחמיאס פתחה את פסק הדין בתיאור הבקשה כ"חוליה נוספת בשרשרת ארוכה (מדי) של הליכים משפטיים". ב-2021 קבע בית המשפט שזכות השימוש במתחם משותפת לשניהם. ב-2023 חילק את השימוש: מבנה אחד לאישה, שני המבנים האחרים לאיש.
מה נכתב בפשרה מספטמבר 2023?
האיש ערער לבית המשפט המחוזי, ושם הגיעו הצדדים בספטמבר 2023 להסכמות כוללות, "אשר ייתרו המשך מחלוקות בינינו". בהסכם נכתב במפורש: "לא תהיינה תביעות הדדיות עתידיות לא בגין דמי שימוש בגין העבר, לא בגין דמי איזון ולא בגין החזר השקעות".
בהמשך עברה האישה עם הקטינים לחיפה בגלל המצב הביטחוני והאזעקות, שכן המתחם ממוקם ליד בסיס צבאי. לטענתה, האיש נכנס בהיעדרה למבנה שהוקצה לה, החליף מנעול והתגורר בו עם בת זוגו. באוקטובר 2024 נקבע שהכניסה נעשתה שלא כדין ושהוא הפר פסק דין חלוט, והוא נצטווה לפנות את המבנה. גם בבית המשפט המחוזי לא מצא אוזן קשבת. השופט אסף זגורי כתב שמדובר "בחוסר תום לב" מצד מי שטוען שלאישה אין זכות שימוש, כשהוא עצמו ממשיך להשתמש במקום ותופס את החלקים שהוקצו לה "בכוח הזרוע".
"שנת 2019" כמועד קובע, בלי תאריך
ביוני 2025 הגיש האיש את התביעה החדשה. לטענתו, האישה כמעט לא עבדה לאורך הנישואים ונהנתה מהכנסות העסק, בעוד הוא נשא לבדו בחובות של משק בית בן 11 נפשות. בשל החובות פנה להליך חדלות פירעון, ובאוקטובר 2024 ניתן לו צו לשיקום כלכלי שמחייב אותו בתשלום חודשי של 1,350 שקלים במשך 36 חודשים.
הוא ביקש לקבוע את "שנת 2019" כמועד הקובע לאיזון. השופטת הוסיפה סימן קריאה בסוגריים, והעירה שלא צוין תאריך מדויק.
עו"ד גבי אלמשעלי, בא כוחה של האישה, טען שהתביעה נועדה להפעיל עליה לחץ. לדבריו, נאמן חדלות הפירעון הבהיר לאיש שכל פיצוי שיקבל מקק"ל יועבר לקופת ההליך. לכן, כך נטען, האיש מבקש להמיר את הפיצוי בשהייה נוספת במתחם, ולשם כך הוא זקוק להסכמתה. בדיון באוקטובר 2025 הציע האיש לסיים את ההליך: האישה תוותר על זכות המגורים במתחם תמורת 40 אלף שקלים, והוא יוותר על התביעה.
עו"ד סתיו עמון, בא כוחו של האיש, טען ש"דמי האיזון" בהסכם הפשרה מתייחסים רק לזכות המגורים ולא לאיזון משאבים כולל. האיש עצמו טען שמעולם לא ויתר על הזכות לתבוע, ושאין לגלגל לפתחו את אחריותם המקצועית של עורכי הדין שלא הגישו את התביעה בזמן.
האם "דמי איזון" כוללים גם חובות?
השופטת לא הכריעה בשאלת הפרשנות, ונימקה שגם אם האיש צודק, אין בכך כדי לבטל את הקביעה הכללית של בית המשפט המחוזי. לדבריה, ההסכם מדגיש "ברחל בתך הקטנה" שמטרתו לסיים את ההתדיינות הרכושית בין הצדדים. היא הזכירה גם שהשופטים במחוזי בירכו את הצדדים "על שהשכילו להגיע להסדר ביניהם, אשר מייתר את המחלוקות העתידיות".
עוד ציינה השופטת שהאישה ויתרה בהסכם על דמי איזון שנפסקו לה עבור התקופה שבה האיש החזיק לבדו במתחם. לדבריה, ויתור כזה לא היה נעשה בלי תמורה משמעותית, ובכלל זה סיום כל התביעות הכספיות.
"אין קרע": הטענה שחזרה אל האיש
הנימוק השני נשען על תקנות בית המשפט לענייני משפחה מ-2020, שמחייבות בעל דין לאחד בתביעה רכושית אחת את כל העילות הנובעות מאותה מסכת עובדתית. לפי פסק הדין, האיש סירב בעקביות לדון בחובות. ב-2019, כשבית המשפט ביקש לראות בתביעת האישה תביעה לאיזון משאבים כולל, השיב בא כוחו דאז: "אני לא אדון התביעה, ומה שכתבתי בכתב ההגנה זה לגבי הזכות הספציפית שנתבעה". האיש עצמו טען אז שאין "קרע" בין בני הזוג.
- קבלה מבית קפה, אישור "פנגו" ואישור מבית הספר העניקו גמלת אבטלה
- האחים רצו להשכיר את בית האלמנה מ-7 באוקטובר - השופטת עצרה
הטענה הזו ספגה ביקורת גם מבית הדין הרבני. בהחלטה מ-2020 כתבו הדיינים: "ביה"ד רואה בחומרה שאדם ירא שמיים פועל בניגוד להלכה ולמוסר", והוסיפו ש"מי שמתהדר במומחיות לרפואה על פי הרמב"ם, ראוי שיציית לדברי הרמב"ם גם בהלכה". השופטת נחמיאס קבעה ש"משהתובע לא העלה את הטענות הרכושיות לקיומם של חובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים בהליכים הרכושיים הקודמים, אין הוא רשאי להעלותם כעת בתביעה חדשה". דחייה על הסף בגלל הליך קודם אינה מקרה נדיר בבתי המשפט למשפחה, כפי שקרה בפרשה שבה 29 חודשים אחרי הפינוי: תביעת דמי השימוש נדחתה על הסף.
סרטן ב-2012, תביעה ב-2025
האיש הסביר את העיתוי בכך שחלה ב-2018 והתקשה לנהל דיונים. השופטת כינתה את הטענה "תמוהה": בתסקיר משנת 2018 ציינה האישה שהוא חלה כשש שנים קודם לכן, ומאז ניהל הליכים משפטיים רבים. בנוסף, את הליך חדלות הפירעון ניהל לבדו, בלי לערב את האישה, "דבר שמנע ממנה את היכולת להתגונן בכל הנוגע לחובות הנטענים". לפי פסק הדין, "יש לראות בהתנהלות זו משום לקיחת אחריות לחובות אלה".
הנימוק השלישי נגע לתום הלב. אחרי שבחנה את כל ההליכים "ממעוף הציפור", קבעה השופטת שהתביעה נועדה לרפות את ידי האישה מלעמוד על זכויותיה במתחם, כשמועד הפינוי והפיצוי מתקרבים. "יש לראות בכך ניצול הליכי משפט לרעה שגם אם לא עולה כדי 'אלימות משפטית' יש בה בוודאי כוחניות משפטית של ממש כנגד האישה", כתבה. לדבריה, "הרושם הברור שנוצר מהתנהלות התובע, היא של חוסר השלמה עם כל פסיקה שמנסה למנוע ממנו קבלת מלוא הזכויות במתחם".
חובות משותפים של בני זוג נבחנים בדרך כלל לפי השאלה מתי ובמסגרת איזו שותפות נוצרו, כמו במקרה שבו חזרו להיות ביחד וחוב של 450 אלף שקל שנמחק לה - חזר לחיים. כאן השאלה לא נדונה לגופה כלל.
לפי הסכם הפשרה מ-2014, המתחם היה אמור לחזור לידי הימנותא ב-3 בנובמבר 2024. לטענת האישה, האיש מחזיק כיום בכל שלושת המבנים.
תלה"מ 28841-06-25
