29 חודשים אחרי הפינוי: תביעת דמי השימוש נדחתה על הסף
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה על הסף תביעה לדמי שימוש ראויים שהגיש בעל דירה נגד כלתו לשעבר, וחייב אותו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 שקל. השופט משה בראון קבע כי התשלום הנתבע גולם כבר בפסק דין קודם שניתן באוגוסט 2023, והכרעתו נשענת בעיקרה על משפט שכתב התובע עצמו בכתב התשובה מטעמו.
הרקע העובדתי פרוס על פני חמש שנים. בנו של התובע והנתבעת נישאו בשנת 2010 ולהם שלוש בנות קטינות. בני הזוג התגוררו בדירה שבבעלות התובע בירושלים ללא תשלום דמי שימוש או שכירות, וזאת, כלשון פסק הדין, "במסגרת יחסים משפחתיים וכחלק מהסדר הנישואין המקובל בחברה המסורתית". בתחילת 2021 פרץ סכסוך בין הצדדים. ב-25 באפריל 2021 שלח בעל הדירה מכתב ביטול רשות שימוש ודרישת פינוי, וכעבור פחות מחודש, ב-20 במאי 2021, הגיש תביעת פינוי נגד הכלה ונגד בנו.
פסק הדין באותו הליך ניתן ב-3 באוגוסט 2023. תביעת הפינוי התקבלה, ובד בבד חויב בעל הדירה לשלם לכלה לשעבר פיצוי של 65 אלף שקל בגין השקעותיה בנכס, ואילו היא חויבה ב-12,500 שקל הוצאות. הכלה קיבלה את כספי הפיצוי ופינתה את הדירה.
בינואר 2026, כ-29 חודשים לאחר אותו פסק דין, הגיש בעל הדירה תביעה חדשה. הפעם הוא דרש דמי שימוש ראויים עבור התקופה שמיום 25 באפריל 2021 ועד 20 בדצמבר 2023, כשלושים ושניים חודשים של מגורים מרגע ביטול רשות השימוש ועד הפינוי בפועל.
מה נכתב בסעיף 43 לפסק הדין הקודם?
בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענה מקדמית, ולפיה דמי השימוש הנתבעים כעת נשקלו וגולמו כבר בהליך הראשון. היא הפנתה לסעיף 43 לפסק דין הפינוי, שבו צוין מפורשות כי בית המשפט נתן "משקל לתקופת השהייה של הנתבעת בדירה לאחר שליחת מכתב הפינוי" ו"עד למועד הפינוי שייקבע בהמשך" בעת פסיקת הפיצוי. לטענתה, התביעה החדשה מהווה "כפל חיוב אסור ופגיעה בעקרון הסופיות המשפטית (מעשה בית דין)", ודינה מחיקה על הסף.
האם דמי שימוש הם עילה נפרדת?
באי כוח התובע, עורכי הדין אסאמה רגבי ואללא ווזווז, טענו בקדם המשפט שהתקיים ב-2 ביוני 2026 כי תביעת פינוי ותביעת דמי שימוש הן עילות נפרדות, וכי התובע ביקש בשעתו פיצול סעדים. לצד זאת נטען כי עילת דמי השימוש "לא התגבשה כל עוד המחזיקה בדירה נמצאת בה", וכי היא "התגבשה בסוף שנת 2023", מועד המאוחר לפסק דין הפינוי. את הנתבעת ייצג עו"ד אשרף שריף, שעמד על כך שפסק הדין הקודם קבע מועד פינוי מפורש ושקלל במפורש את תקופת המגורים עד לאותו מועד.
שאלת המועד עמדה בליבת המחלוקת. לשיטת התובע, כל עוד הכלה החזיקה בדירה בפועל טרם הבשילה עילת התביעה הכספית, ומשכך נותרה הדרך פתוחה בפניו גם לאחר פסק דין הפינוי. הנתבעת השיבה כי אותה תקופת החזקה, על כל חודשיה, כבר תומחרה בפסיקת הפיצוי, וכי פתיחת ההליך מחדש בשנת 2026 חושפת אותה לחיוב שני על אותם חודשים עצמם.
מה אישר התובע בסעיף 17?
בתשובתו לטענות המקדמיות מיום 9 במרץ 2026 כתב התובע בסעיף 17 כי "בית המשפט הנכבד בפסק דין הפינוי שקלל במפורש את תקופת מגורי הנתבעת לאחר ביטול הרשות ועד לפינוי", והוסיף כי "בית המשפט לענייני משפחה כבר דן בסכסוך זה". השופט בראון ראה בשתי אמירות אלה הודאת בעל דין.
כבר בתום הדיון הפנה השופט את תשומת הלב לפער שנפער בכתבי הטענות. "בתחילת הדיון הפניתי את תשומת לב ב"כ התובע לכך שבכתב התשובה לא ניתן מענה למרבית הטענות שהועלו כטענות מקדמיות בכתב ההגנה", נכתב בהחלטה, ולצד זאת צוין כי בסעיף 17 "מאשר התובע, לכאורה, כי בפסק דין הפינוי שקלל בית המשפט במפורש את תקופת מגורי הנתבעת לאחר בטול הרשות ועד לפינוי".
- חוב מזונות של 133 אלף ש': הפתרון היצירתי של השופטת
- טענה שבעלה לשעבר מסתיר ממנה הון - מה קבעה השופטת ולמה?
30 יום להשלמת טיעון
בא כוח התובע ביקש להגיש טיעון משלים לתשובתו לטענות המקדמיות. השופט נעתר לבקשה: "לפנים משורת הדין אתיר לו לעשות כן וזאת בתוך 30 יום מהיום", וביקש שההשלמה תתייחס במפורש לאמור בסעיף 17. הטיעון לא הוגש. "ב"כ התובע לא הגיש טיעון משלים, ומשכך ניתנת החלטה זו על בסיס המסמכים שבתיק", כתב השופט בראון.
בהכרעתו ציין השופט כי עיין בטענות הצדדים, בתשובת התובע לטענות המקדמיות מיום 9 במרץ 2026, בפרוטוקול הדיון מיוני 2026 ובפסק הדין משנת 2023, ומצא כי "תביעת דמי השימוש בתיק זה מהווה כפל חיוב". לדבריו, "הדבר עולה מדברי התובע עצמו, אשר אישר בתשובתו לטענות המקדמיות" את שקלול תקופת המגורים בפסק הדין הראשון.
לצד ההודאה הציב השופט את לשון פסק הדין הקודם, שבו ניתן משקל בקביעת סכום הפיצוי "לעובדה שלאורך ניהול ההליך, ועד למועד הפינוי שייקבע בהמשך, מתגוררת הנתבעת בדירה אף שמכתב פינוי נשלח בחודש אפריל 2021". שילוב השניים, קבע, "מחזקת את המסקנה, כי דמי השימוש נבלעו בהחלטה הקודמת". באשר למועד התגבשות העילה כתב כי הטענה שלפיה היא התגבשה במלואה רק בסוף 2023 "אינה עולה בקנה אחד עם קביעה מפורשת זו בפסק הדין הקודם ועם הודאת בעל דין של התובע בכתב התשובה מטעמו".
התוצאה נוסחה במשפט אחד: "לפיכך, ומשום כפל החיוב והפגיעה בעקרון סופיות הדיון, התביעה נדחית על הסף". לצדה נקבע חיוב ב"הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪", ולמזכירות ניתנה הוראה לסגור את התיק.
המאזן הכספי של שני ההליכים, כפי שהוא עולה מפסקי הדין: 65 אלף שקל פיצוי ששולמו לכלה לשעבר, 12,500 שקל הוצאות שנפסקו לטובת בעל הדירה בהליך הראשון, ו-5,000 שקל הוצאות שנפסקו נגדו בהליך השני. 57,500 שקל לחובתו, בלי שכר טרחת עורכי דינו בשתי התביעות ובלי שקל אחד של דמי שימוש.
