בית המשפט זיכה בעל מינימרקט מ-12 דו"חות מהעירייה

בעל מינימרקט בבת ים שצבר על פני כשש שנים יותר מ-160 דו"חות מהפיקוח העירוני, חלקם על קליפות בצל ומשטחי סחורה בזמן פריקה, יצא מבית המשפט השלום בבת ים בלי הרשעה אחת. בהכרעת דין שפרסמה השופטת כריסטינה חילו-אסעד, זוכה ליאור חגולי, הבעלים של סופר חגולי שברחוב כצנלסון, מ-12 כתבי אישום שאוחדו להליך אחד, ושלושה כתבי אישום נוספים בוטלו במהלך ההליך לאחר שהעירייה לא הצליחה להביא את הפקחים הרלוונטיים לעדות.

הסיפור התחיל ב-2016, אז פתח חגולי את העסק שלו. מאז, לדבריו, הוא שילם דו"חות "מתוך תמימות", כפי שתיאר זאת בעדותו: כשהיה צעיר בשנות ה-20 לחייו, הוא האמין שאם פקח כתב דו"ח, סימן שהוא בהכרח צודק. רק שנים אחר כך, אחרי ששכר עורך דין, הוא התחיל לבדוק את העניין לעומק. מה שהוא מצא, ושבית המשפט קיבל בסופו של דבר, זה שחלק גדול מהאכיפה כלפיו נשען על הנחה עובדתית שגויה.

עיקר הדו"חות נגעו לחצר האחורית של העסק - השטח שדרכו עוברים גם הלקוחות אחרי ששילמו בקופות. שנים רבות סברה מחלקת הפיקוח העירוני כי מדובר בשטח משותף של הבניין, ושחגולי השתלט עליו. על בסיס התפישה הזו, נכתבו רוב הדו"חות. בפועל, כפי שהתברר במהלך ההליך, החצר הזו רשומה כשטח פרטי של בעל העסק.

השופטת לא הסתפקה בקביעה שהבסיס העובדתי היה שגוי, אלא הוסיפה וקבעה כי גם אחרי שהעירייה והתביעה הבינו את הטעות, הן ניסו לתקן את כתבי האישום ולהתאים אותם בדיעבד לעבירה אחרת - גרימת מפגע, במקום הנחת מכשול ברחוב - כדי לאפשר את המשך ההרשעה. את המהלך הזה היא פסלה בצורה ברורה. לדבריה, "שיקול דעת הפקחים הופעל באופן שלא הלם את מצבו המשפטי של הנכס... אין בתיקון כתבי האישום בכדי לרפא את הפגם שהתברר במועד האכיפה עצמה". לדברי בית המשפט, גם כשהעירייה הסתירה את עצם הטעות מהנאשם, וגם כשניסתה להתאים בדיעבד את העובדות לסעיף עבירה אחר, מדובר בפגיעה בהגינות ההליך שלא ניתן להכשיר רק בגלל שלבסוף, אולי, באמת היה מפגע באותו שטח.

"אזור פריקה וטעינה" שאף אחד לא הצליח להגדיר

מעבר לשאלת הבעלות, בית המשפט בחן גם את הטענה שהחצר מיועדת לפריקה ולטעינה בלבד, ושחגולי הפר את הייעוד הזה כשהשתמש בה לאחסון או למכירה. כאן התגלו פערים נוספים. תעודת עובד הציבור שהגישה העירייה, ובה תשריט שאמור להראות את ייעוד השטח, התבררה כחלקית ולא עקבית. מנהל מחלקת רישוי עסקים, רפי דגן, אישר בחקירתו הנגדית כי התשריט שצורף "אינו תכנית הבינוי המאושרת". השופטת לא חסכה בביקורת על מצב הראיות: היא ציינה כי לא ברור אפילו לכמה זמן מותר להניח סחורה בשטח עד לפיזורה בתוך החנות, והוסיפה כי, "אין להלום מצב שבו אדם יחזיק בשטח ויהיה מנוע מלעשות בו כל שימוש שהוא".

חלק מהדרמה האמיתית של פסק הדין התגלתה בעדויות של הפקחים עצמם. הפקח שמשון יפתח קופלה, שביקר בעסק לדבריו "כמעט כל יום", תיאר בצורה ברורה איך עבדה האכיפה: "יש לנו מנהל שהוא מתווה לנו מה לעשות מה לא לעשות מה הסכמים, יש כל מיני עסקים שהם בעייתיים כמו הסופר הזה... וברגע שהוא עושה ביקורת ומסתכל ואומר לי שמשון א' לא עומד בהסכמים אני מבקש שתיגש ותטפל בעניין, פשוט". הוא גם הודה כי לפי המדיניות שהוצגה לו, חגולי "עלול לקבל כל יום דו"ח" אם הוא לא עומד בהסכמים, אבל הוא הבהיר שהוא לא זה שקובע את  השיקולים: "אני פקח במערכת, אני בורג במערכת, שאני עושה מה שמבקשים ממני".

עדים אחרים מטעם העירייה, ובהם סגן מנהל מחלקת האכיפה מיקי משיח ומנהל המשמרת וסילי אניסביץ', דחו את הטענות על חגולי לגבי אכיפה בררנית והתנכלות אישית, וטענו כי האכיפה כלפיו דומה לזו שחלה על עסקים אחרים. אלא שהשופטת ציינה כי לא הוצגה שום מדיניות אכיפה כתובה, ושמשיח עצמו אישר כי לא ניתנה לפקחים הנחיית מדיניות מסודרת בעניינו של חגולי באופן שתואם לעקרונות שוויון ושקיפות שמוטלים על רשות מנהלית.

הקנס על אי עטיית מסכה שהתפוצץ גם הוא

גם שני דו"חות שניתנו לעסק במהלך הקורונה, בעקבות אי עטיית מסכה על ידי עובדים, לא שרדו. השופטת קבעה שהפקחים לא בדקו האם ניתן היה להסתפק באזהרה בלבד, כפי שדרשו הנחיות הקורונה הרשמיות, ושבמקרה אחד לא נרשמו כלל פרטיו של העובד שצולם. כך, גם כאן, נקבע כי הספק פועל לטובת הנאשם.

ההתפתחויות האחרונות בבת ים

לסיכום, השופטת חילו-אסעד לא הסתפקה בזיכוי הפורמלי. היא הקדישה התראה לשני הצדדים, וציינה כי "התוצאה הסופית בהליך זה אינה מעידה בהכרח על הבאות ואין בה משום היתר לנאשם לפעול כך או אחרת". היא הוסיפה כי מצופה מהעירייה ומחגולי "לבוא בדברים פעם נוספת, ללא תלות בהליך משפטי זה, על מנת להשיג בהירות וודאות", משום שהעסק ממשיך לפעול, וחגולי טוען שדו"חות ממשיכים להגיע.