העליון צריך לשנות מדיניות: הוצאות ממשיות ואחריות אישית בהליכי סרק
אמירות נוקבות וחריגות של השופט אלכס שטיין הובילו להטלת הוצאות בסך 6,000 שקל בלבד. זו אינה הדרך להרתיע את מי שמנצלים לרעה את המערכת ופוגעים במי שבאמת זקוקים לה
כמה הוצאות הייתם מטילים בסיומו של פסק דין בו נקבע, כי "העתירה דנן היא עתירת סרק ודינה להידחות מכל וכל"? כמה הייתם מוסיפים לאחר הקביעה שמדובר ב"שימוש לרעה בהליכי משפט ובמשאביה המוגבלים של מערכת המשפט"? שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, סבר ש-6,000 שקל הוא הסכום המתאים. בלשון המעטה ובכל הכבוד, לא בטוח שזהו הרף שיגרום לעותרים דומים לחשוב פעמיים לפני שיבזבזו את זמנו של בית המשפט העליון.
רותם היא אגודה חקלאית שיתופית הפועלת בדימונה ומיוצגת בידי עו"ד גלעד אבני. בפברואר השנה עתרה האגודה לבג"ץ נגד רשות מקרקעי ישראל, בבקשה לקבוע שעל רמ"י לפצות אותה על השבת קרקע - אשר בוצעה במאי 2013 על פי הסכם משנת 1966. האגודה חכרה 400 דונם עד אוגוסט 2015, אך רמ"י ביטלה את ההסכם בשל אי תשלום דמי חכירה ואי-עיבוד הקרקע. בית משפט השלום אף חייב את האגודה לשלם לרשות 141,000 שקל.
בהמשך פורסמה תוכנית מתאר לשינוי ייעוד הקרקע למגורים, מה שכמובן העלה משמעותית את ערכה. רותם דרשה פיצוי על שינוי הייעוד בהתאם להסכם; רמ"י השיבה: הוא בוטל מזמן. בנובמבר 2020 דחה על הסף בית המשפט המחוזי בבאר שבע את עתירתה של רותם, באומרו שעליה להגיש תביעה אזרחית. באוקטובר 2021 דחה על הסף בג"ץ את עתירתה להורות לרמ"י לדון בבקשתה לפיצויים, וגם הוא שלח אותה למסלול האזרחי.
"עתירת סרק ודינה להידחות מכל וכל"
רותם אכן הגישה תביעה בסך 20.9 מיליון שקל, לבקשתה קיבלה פטור חלקי מאגרה וחויבה לשלם 400,000 שקל (במקום 525,000 שקל); אבל האגרה לא שולמה והתביעה נמחקה. בינואר השנה היא פנתה שוב לבית המשפט המחוזי בבקשה לסעד הצהרתי שיקבע את זכאותה לפיצויים. העתירה נדחתה על הסף בשל העדר סמכות עניינית, מעשה בית דין ושיהוי ניכר.
רותם לא התייאשה ועתרה לבג"ץ בדרישה לקבל את הפיצויים, וספגה מקלחת של צוננין משטיין. "העתירה דנן היא עתירת סרק ודינה להידחות מכל וכל", הוא אומר. בתי המשפט קבעו שוב ושוב שמדובר במחלוקת חוזית ולא במחלוקת מינהלית, ולכן גם בג"ץ אינו המקום המתאים לדון בה. רותם אמנם טענה לפגיעה בעקרון השוויון, אבל "בחינה מהותית של העתירה והסעד המבוקש בה מלמדת כי אין מדובר אלא באותו הסעד ובאותן עובדות וטענות אשר עמדו בבסיס ההליכים הקודמים".
שטיין מוסיף ומזכיר לרותם ולאבני מושכלות יסוד: "מהחומר שהונח לפנינו, עולה כי על ההכרעות השיפוטיות הקודמות שניתנו בעניינה של העותרת לא הוגשו הליכי ערעור. משבחרה העותרת שלא למצות את דרכי ההשגה הקבועות בדין, אין היא רשאית לעשות שימוש בעתירה זו כתחליף להליכי הערעור או כאמצעי לעקיפתם", כי זה אינו תפקידו של בג"ץ. זוכרים שתביעתה נמחקה בשל אי תשלום אגרה? "קשה להימנע מן המסקנה כי העתירה דנן אינה אלא ניסיון לעקוף את חובת תשלום האגרה החלה בהליך האזרחי", אומר שטיין. חוץ מזה, מדובר בניסיון לתקוף את ביטול ההסכם 13 שנים לאחר מעשה - ודי בכך כדי לדחות על הסף את העתירה.
"שימוש לרעה בהליכי משפט"
שטיין מסיים: "העותרת נקטה בשורה ארוכה של הליכים משפטיים בניסיון לשוב ולהעלות את אותה מחלוקת בפני ערכאות שונות, אחרי שטענותיה נדחו פעם אחר פעם. תחת מיצוי דרכי ההשגה המקובלות בדין, בחרה העותרת להגיש הליכים נוספים אשר כל תכליתם המעשית היא עקיפת החלטות שיפוטיות חלוטות. התנהלות זו חורגת מגדר מימוש לגיטימי של זכות הגישה לערכאות ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ובמשאביה המוגבלים של מערכת המשפט. בנסיבות אלה, העותרת תישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 6,000 שקל".
כאמור, אחרי ניסוחים כה חריפים (ויוצאי דופן), בהחלט ניתן היה לצפות שההוצאות יהיו משמעותיות בהרבה. ייתכן שבנסיבות כאלה, אפילו היה מקום לשקול להפנות את תשומת ליבה של לשכת עורכי הדין, שכן על פניו - התנהלות שיטתית שכזאת מהווה הפרה של כמה וכמה מכללי האתיקה. אבל כאשר ההוצאות הן כמעט סמליות וכאשר אין אחריות אישית לעורכי הדין, אין להתפלא שהליכי סרק - בכל הערכאות - גוזלים משאבים, מוסיפים לעומס ופוגעים במי שבאמת זקוקים לבתי המשפט.
זכות הגישה לערכאות היא מן החשובות ביותר במדינה דמוקרטית. אך כמו כל זכות, היא אינה מוחלטת ויש לאזן אותה מול זכויות אחרות - ובמקרה זה: אותה זכות עצמה של מתדיינים אחרים. הליכי סרק מעסיקים את המזכירות, את השופטים (פסק הדין הזה נושא גם את חתימותיהם של המשנה לנשיא נעם סולברג והשופטת יעל וילנר) ואת לשכותיהם. בית המשפט העליון צריך לתת דוגמא ברורה ועקבית: להליכי סרק יש מחיר, והוא אינו סמלי.
