"הסכנה הגדולה ביותר לשלטון החוק היא ריקונו מתוכן"

1. לא די בעיגון חוקתי

אבותיה של חוקת ויימאר. הנאצים לא ביטלו אותה אלא התעלמו ממנה

"העיגון החוקתי של הזכות לכבוד אינו מספק בהכרח ערובה מוחלטת לקיומה של הגנה על כבוד האדם מפני פגיעה ורמיסה. משטר טוטליטרי יכול מבחינה רשמית לנהוג בהתאם לחוקת המדינה ולחוקיה, אבל הלכה למעשה ובאופן מהותי, לפגוע בעקרון שלטון החוק ולרמוס ברגל גסה זכויות יסוד של הפרט, ובהן כבוד האדם. דומה שהמקרה של המשטר הנאצי בגרמניה - אשר מבחינה רשמית לפחות, לא סתר את יסודותיה המשפטיים של חוקת ויימאר משנת 1919 - מדגים היטב תובנה זו".

כך כתבה הנשיאה אסתר חיות במאמרה בספר "זיכרון ומשפט: שופטי בית המשפט העליון כותבים על השואה" (בעריכת הח"מ). היא ציינה, כי חוקת רפובליקת ויימאר - גרמניה הדמוקרטית שבין מלחמת העולם הראשונה לבין עלייתו של אדולף היטלר - הייתה מן המפותחות ביותר בהיסטוריה האנושית. היא הבטיחה את כבוד האדם, את הזכות לשוויון בפני החוק ואת החובה לכבד את חירויות הפרט ואת חופש הביטוי.

החוקה הזאת לא בוטלה בידי הנאצים; הם פשוט התעלמו ממנה, בסיועם של משפטנים ושופטים. הלקח, סיכמה חיות, "הוא שהעצמאות השיפוטית ואי-התלות של השופטים ברמה המוסדית וברמה האישית הן הערובות החשובות לכך שתישאר בידי הפרט כתובת לפנות אליה לשם הגנה על זכויותיו. ההגנה על עקרון העצמאות ואי-התלות של השופטים היא על כן מאבני היסוד של כל משטר דמוקרטי, ועליהן יש לשמור מכל משמר".

כיצד עשו זאת הנאצים? על כך עונה מאמר מאיר עיניים של פרופ' איזק אָמוֹן, מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת וושינגטון בעיר סנט לואיס. הוא גם עומד בראש Sinai Legal Association for Memory and Modernity, העוסק במשפט, היסטוריה והעם היהודי. אמון שירת בבית המשפט הבינלאומי בהאג בנוגע ליוגוסלביה וחקר את פשעי המלחמה של דאעש. המאמר פורסם בגיליון האחרון של "Justice", בטאון הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים יהודים.

2. מתוך מאמרו של איזק אמון

השופטים העדיפו את האידיאולוגיה הנאצית על פני הצדק

"החוק עלול להוות מכשיר מרכזי למעשי זוועה, לא בשל העדרו אלא באמצעותו. מה מבדיל בין שלטון החוק לבין עצם קיומו של החוק? כל חברה יוצרת ומשמרת מערכות משפט, אך לא כל מערכות המשפט מגבילות את בעלי הכוח. כאשר החוק מנותק מן הצדק, הוא עלול לשמש לא כמגביל של הכוח אלא ככלי שלו.

• העומס בביהמ"ש העליון הוביל לדחיית ערעור ללא קיום דיון בעל-פה
• ביהמ"ש העליון מסיים סופית את פרשת קרקעות הפטריארכיה בירושלים

"...קריסת היושרה של מערכת המשפט הגרמנית בשנים 1945-1933 מדגימה כיצד ניתן להפוך את החוק לכלי של דיכוי תוך שימור מסגרתו. הסכנה הגדולה ביותר לשלטון החוק היא ריקונו מתוכן - כאשר בתי המשפט ממשיכים לתפקד, החוק נותר בתוקפו מבחינה רשמית והלשון המשפטית שוררת, אך החוקיות מתנתקת מן המוסר. המהפך במערכת המשפט הגרמנית לא היה תוצאה של קריסה חוקית, אלא של המשכיות תוך שינוי הכיוון לעבר יעדים אידיאולוגיים.

"השחתתה של מערכת המשפט הגרמנית לא התרחשה באמצעות ביטול דרמטי. לא יצא צו המבטל את העצמאות השיפוטית. השינוי התחולל בהדרגה - דרך פרשנויות-מחדש, הסתגלות מוסדית והתאמה מקצועית. החשוב מכל: במסגרת 'עקרון הפיהרר', רצונו של אדולף היטלר נחשב לעליון. החוק שוב לא נתפס כמערכת של עקרונות כלליים המחייבים אפילו את הריבון.

"...הנאמנות המשפטית נתפסה יותר ויותר כנאמנות להנהגה ולא לעקרונות מופשטים. התוצאה לא הייתה מיידית, אלא פיצול מבני. בתי המשפט הרגילים המשיכו לעסוק בעניינים אזרחיים ומסחריים שגרתיים, ושימרו את מראית העין של המשכיות. ענייני גזע, התנגדות פוליטית או איום על 'הקהילה הלאומית' נשלחו לבתי משפט מיוחדים, שנועדו לאכיפה אידיאולוגית".

3. הדוגמא של לותר קרייסיג

לותר קרייסיג. חסיד אומות העולם

היה אפשר לנהוג אחרת, כפי שהוכיח ד"ר לוֹתַר קְרֵייסִיג, שופט בעיר ברנדסבורג וחסיד אומות העולם. הוא סירב לשתף פעולה במבצע ה"אוֹתָנֶסְיָה" - הרצח של 90,000 נכים ופגועי נפש, שלדעת הנאצים לא היו ראויים לחיות והיוו נטל על החברה; יוצאי המבצע היו בהמשך מראשוני המומחים של רצח העם היהודי.

• "בהחלט צריך להציב קלפי בשגרירות ישראל בקטמנדו"
• ביהמ"ש העליון הורה לדון שוב בפס"ד שהטיל חיוב מס של 250 מיליון שקל

כפי שמסביר אמון, המשטר סמך על סודיות המבצע כדי להבטיח שהשותפים בו לא יועמדו לדין - שכן החוק הפלילי וסמכויות בתי המשפט נותרו בעינם; הציפייה הייתה שהשופטים יעלימו עין. קרייסיג היה אחראי על תיקיהם של חולי נפש, וכאשר הגיעו לשולחנו עוד ועוד תעודות פטירה שלהם - הוא החל לחשוד שמדובר ב"המתת חסד".

קרייסיג הביע את חששותיו במכתב ששיגר ביולי 1940 לשר המשפטים, פרנץ גונתר. בהמשך הגיש כתב אישום נגד פרנץ בּוּהְלֶר, האחראי על המבצע, והוציא צו האוסר על המוסד בו התגוררו המטופלים להעבירם ללא אישורו. בנובמבר זימן אותו גונתר ואמר לו, כי מדובר בפקודה ישירה של היטלר. קרייסיג השיב: "מילתו של הפיהרר אינה יוצרת זכות". הוא הושעה ולאחר שנתיים פוטר, אם כי לא נאסר; קרייסיג החביא שתי יהודיות באחוזתו עד תום המלחמה.

4. לא ריצו את עונשיהם

הנאשמים במשפט המשפטנים. כולם זכו לשחרור מוקדם

ייתכן שאחת הסיבות לכך שמערכות משפט ממשיכות לשרת רודנים, היא העונשים הקלים בהם הסתיים בפועל משפט המשפטנים שהתקיים בנירנברג ב-1947. שלושה נאשמים נדונו למאסר עולם. הרברט קְלֶם, מזכיר המדינה במשרד המשפטים, הורשע בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה; עונשו הומתק ל-20 שנות מאסר והוא שוחרר ב-1957, כלומר - ריצה רק מחצית מעונשו המופחת.

השני היה רודולף אוֹסכֵי, נשיא בית המשפט המיוחד בנירנברג; עונשו הומתק ל-20 שנות מאסר והוא שוחרר ב-1955, לאחר שמונה שנים בלבד. השלישי: פרנץ שֶלְגֶלְבֶּרְגֶר, שר המשפטים בפועל, שהורשע בפשעים נגד האנושות וקשירת קשר לביצוע פשעי מלחמה, אשר שוחרר ב-1951 מטעמי בריאות - והאריך ימים עוד 19 שנים. אחד בלבד מבין שבעת הנאשמים האחרים, שנדונו לתקופות של עד עשר שנות מאסר, ריצה את מלוא עונשו.

חשוב לומר, כי המשפטנים לא זכו ליחס מיוחד. עשרות הנאשמים במשפטי ההמשך בנירנברג שוחררו לאחר שנות מאסר בודדות, גם אם נדונו במקור לעשרות שנים ואף למאסרי עולם. היחידים שריצו את עונשיהם במלואם היו מי שנדונו למוות והנאשמים במשפט נירנברג הראשון, של פושעי המלחמה העיקריים. דרישות המלחמה הקרה הצריכו את שיתוף הפעולה של מערב גרמניה, ושימת העבר הנאצי מאחור הייתה חיונית לשם כך. את המחיר שילמו הצדק וההרתעה.

5. הגבול שבין הכוח לצדק

טלפורד טיילור. "הרבה יותר מאשר אולם משפט"

אמון מסיים את מאמרו בציטוט מדבריו של הגנרל טלפורד טיילור, שהיה התובע הראשי ב-12 ממשפטי נירנברג. במשפט המשפטנים אמר טיילור: "בית משפט הוא הרבה יותר מאשר אולם משפט; הוא הליך ורוח. הוא ביתו של החוק". אמון מוסיף:

"כחסידים אדוקים של מקדש יוצא דופן זה, במיוחד אחרי משפטי נירנברג, שופטים ועורכי דין בכל מערכת חוקית חייבים תמיד להתנגד להפיכת בתי המשפט לכלים של אידיאולוגיה. בידי מוסד זה מופקדת השמירה על הגבול שבין הכוח לבין הצדק. כאשר הגבול נעלם, החוקיות הופכת להיות המכשיר היעיל והמועיל ביותר של הרודנות".

6. רודנים נגד שופטים

פוטין וארדואן משתמשים בבתי המשפט נגד יריביהם (צילום: לשכת נשיא טורקיה)

למרות האזהרות והלקחים הברורים הללו, ואולי דווקא בגללם, בתי המשפט ברחבי העולם נתונים למתקפות מצד מי שמבקשים לפגוע בדמוקרטיה ואף להרוס אותה. אנחנו כמובן לא צריכים להרחיק אל מעבר לגבולות ישראל כדי להיווכח בכך.

ולדימיר פוטין ורג'פ טאיפ ארדואן הפכו את בתי המשפט ברוסיה וטורקיה למכשירים לדיכוי האופוזיציה. שליטים סמכותניים בהונגריה (ויקטור אורבן) ובפולין פעלו במרץ נגד עצמאות בתי המשפט. אפילו בארה"ב נשמעות טענות על מידת חופש הפעולה שנותן בית המשפט העליון לדונלד טראמפ, וזאת לאחר שהעניק לו חסינות שמנעה את העמדתו לדין על 6 בינואר ואפשרה את שובו לבית הלבן.

לא צריך שהמצב יתדרדר עד לזה של גרמניה הנאצית. "סתם" רודנות היא מספיק גרועה, גם בלי שתבצע פשעים נגד האנושות ורצח עם. בתי המשפט המקצועיים והעצמאיים עשויים להיות המחסום האחרון.