"עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל"

היהדות מעניקה משקל רב לדיבור. הוא אינה מקבלת את הטיעון הנפוץ "רק אמרתי". ייחודו הגופני המרכזי של האדם מול יתר בעלי החיים הוא ביכולת הדיבור, שלדברי חכמינו היא המבטאת את היותו נברא בצלם אלוקים. בעצם הדיבור יש מן הקדושה, ומכאן חשיבותו העצומה - הבאה לידי ביטוי, בין היתר, באיסורי רכילות ולשון הרע.

הרמב"ם פותח הלכות אלו לא רק בהגדרות ה"חוקיות" אלא גם בהדגשת חומרתן של עבירות אלו. "המרגל בחברו" - דהיינו, המעביר מידע עליו - "עובר בלא-תעשה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמך'". רכיל ורכילות - כמו רוכל, המעביר סחורה ממקום למקום. "ואף על פי שאין לוקין על לאו זה", משום שאין בו מעשה, "עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו [בתורה]: 'לא תעמוד על דם רעך'. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי", אשר סיפר לשאול שאחימלך הכהן סייע בתום לב לדוד - והתוצאה הייתה רצח המוני של כל כהני העיר נוב.

"אי זה הוא רכיל? זה שהוא טוען [מעמיס] דברים והולך מזה לזה ואומר: 'כך וכך אמר פלוני', 'כך וכך שמעתי על פלוני'. אף על פי שהוא אומר אמת, הוא מחריב את העולם" - משום שהוא גורם לסכסוכים בין אנשים.

"יש עוון גדול מזה עד מאוד, והוא בכלל לאו זה ['לא תלך רכיל בעמך'], והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו, אף על פי שאמר אמת. אבל האומר שקר - 'מוציא שם רע על חברו' נקרא. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: 'כך וכך עשה פלוני, וכך וכך היו אבותיו, וכך וכך שמעתי עליו' ואומר דברים של גנאי. על זה הכתוב אומר: 'יכרת ה' חלקות לשון מדברת גדולות'". (הלכות דעות, פרק ז'). אמנם יש מקרים בהם מותר להעביר מידע על אחרים ואף לדבר בגנותם, אך הגישה הבסיסית של ההלכה היא לצמצם זאת ככל הניתן.