"אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחברו מה שהוא חייב"

הלכות תשובה עליהן דיבר הרמב"ם עד כה, התמקדו בחטאים שבין אדם למקום. כעת הוא עובר לחטאים שאין אדם לחברו, ואולי במפתיע - מתברר שקשה יותר לכפר עליהם מאשר על עבירות שמול האלוקים. אך כאשר חושבים על זה קצת יותר, ההיגיון ברור: הקדוש ברוך הוא מבטיח שיסלח על חטאים כלפיו אם תיעשה תשובה כיאות; הוא אינו יכול למחול בשמו של אדם אחר.

"אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום... אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזל, וכיוצא בהן - אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחברו מה שהוא חייב וירצנו [יבקש ממנו סליחה והחבר יסלח".

הרמב"ם מדגיש: "אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו - צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. ואפילו לא הקניט [העליב] את חברו אלא בדברים - צריך לפייסו לפגוע בו [להפציר בו] עד שימחול לו".

אבל לחבר אין זכות וטו וגם לו יש חובות. "לא רצה חברו למחול לו - מביא לו [החוטא] שורה של שלושה בני אדם מֵרֵעָיו [חבריו של הנפגע] ופוגעים בו ומבקשים ממנו. לא נתרצה לו - מביא לו [קבוצה] שנייה ושלישית. לא רצה - מניחו והולך לו, וזה שלא מחל הוא החוטא.

"אסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות [לסלוח] וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול - מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה. ואפילו הֵצֵר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא יִקוֹם ולא יִטוֹר. וזה הוא דרכם זרע של ישראל וליבם הנכון", בניגוד לערלי לב שעליהם נאמר "ועברתו [כעסו] שְמָרָה נצח".

ומה קורה אם הנפגע כבר נפטר? "החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה - מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר בפניהם 'חטאתי לה' אלקי ישראל ולפלוני זה, שעשיתי לו כך וכך'. ואם היה חייב לו ממון - יחזירו ליורשיו. לא היה יודע לו יורש – יניחו בבית דין ויתוודה" (הלכות תשובה, פרק ב').