לתבוע את מלי וליאל יהלומי על ההוצאות שגרמו למדינה

בדיחה צבאית ישנה אומרת, שחייל המנסה להתאבד יועמד לדין על פגיעה ברכוש צה"ל. כמו בהרבה מקרים, גם לבדיחה הזאת יש גרעין רציני: אם חייל מנסה להתאבד, הצבא נושא באחריות המוסרית וגם הכספית. האם צה"ל - שזה אומר: כולנו - צריך לממן את הטיפול בחייל שכזה?

התשובה לשאלה הזאת קלה יחסית. בהנחה שמצבו הנפשי של החייל נובע משירותו, ודאי שהטיפול בו צריך להיות על חשבון צה"ל. אבל מה אם הסיבה היא משבר אישי המנותק לחלוטין מהשירות? ומה אם מדובר בחייל מילואים, שהגיע לשירות כאשר הוא סובל מבעיות נפשיות בחייו האזרחיים? ומה אם החייל מסתיר בכוונה את מצבו ואף גורם להחמרתו?

כאשר מדובר בענייני בריאות, ייתכן שהפתרון הכספי יימצא בחוק ביטוח בריאות ממלכתי או בביטוחים המשלימים (של קופות החולים או הפרטיים). זה לא המצב כאשר אדם מכניס את עצמו במכוון לסכנה וגורם לציבור לשלם כדי לחלץ אותו ממנה. למשל: מי שמטייל בנחל במדבר יהודה למרות אזהרה מפני שטפונות, ואין מנוס מלהזניק את יחידה 669 כדי לחלץ אותו. או מי שנכנס לשדה מוקשים מסומן וחיילי ההנדסה הקרבית צריכים לפלס דרך אליו.

או מי שנעלמות במכוון למשך שבוע ומעמידות על הרגליים את משרד החוץ והמשטרה ושירותי הביטחון (ובדרך גם גורמות נזקים למחזיקי מניות בנק ירושלים). מדוע שכולנו נשלם את מחיר ההפקרות המכוונת והמתוכננת הזאת של מלי וליאל יהלומי?

אפשר ללכת רחוק עוד יותר. אדם נוהג במהירות של 200 קמ"ש בכביש הערבה, המועד לפורענות, מכוניתו מתהפכת והוא נפצע קשה. החוק מעניק לו כיסוי רפואי וביטוחי מלא, אבל למה בעצם? ואולי הדוגמא הקיצונית ביותר: מדוע מי ששומר על בריאותו נאלץ לממן את הטיפולים במעשנים, בנרקומנים ובאלכוהוליסטים?

מצד שני, יש ערבות הדדית של אזרחי המדינה, והיא מן הפנים היותר יפות של הישראליות. זו אותה תכונה שגורמת לאלפי צעירים לשעוט ארצה כדי לצאת לחזית, לרבבות להתנדב בעמותות, למאות אלפים לתרום למטרות חברתיות. היכן נציב את הגבול בין סיוע לישראלי באשר הוא ישראלי, לבין שמירה על הקופה הציבורית הכורעת תחת נטלים קיומיים?

להעלות מאוד את המס על סיגריות ואלכוהול

הנושא הזה מצריך דיון מעמיק, כי כאמור - ראשיתו במקרה נקודתי של טיול קל דעת וסופו בהתמכרויות ממושכות וקטלניות. לעניות דעתי, הציבור אינו אמור לשאת במחיר של התנהגות רשלנית מודעת. החובה להקציב כספים למטרות חיוניות כלל-לאומיות - טילי "חץ", חדרי ניתוח, מורים, התפלת מים - קודמת להקצאת משאבים לאזרחים חסרי אחריות, תהא צרתם אשר תהא.

יודגש: אינני אומר, רומז וחושב שצריך להותיר מטיילים תקועים, להתעלם מישראלים שנעלמו או למנוע טיפול ממעשנים חולי סרטן. ממש לא. אני כן אומר, שצריך לחשוב על כללים לפיהם המדינה תטיל עליהם את מימון חילוצם מהצרות שאליהן נכנסו בדעה צלולה. למשל: להגיש תביעות שיפוי על ההוצאות (להבדיל מהשכר המשולם ממילא למי שטיפלו בעניינם). למשל: להעלות מאוד את המס על סיגריות ואלכוהול, באופן שיכסה לפחות חלקית את הטיפול במי שצורכים אותם. למשל: להטיל קנסות כבדים ומשקפי עלויות על סוחרי סמים.

"כל ישראל ערֵבים זה בזה", קבעו חז"ל. ואכן, זוהי תכונה מחממת לב. אך הערבות ההדדית גם מחייבת שהכסף של כולנו לא יהיה הפקר. היא מחייבת שרכוש הציבור ישמש לטובת הציבור, ולא יממן בודדים המפילים עלינו את התנהגותם הנלוזה.