איך כרטיס אשראי עובד באמת: מי משלם למי בכל עסקה

בקנייה של 200 שקל בסופרמרקט מעורבים ארבעה גופים, ואף אחד מהם לא מופיע על השובר שאתם מקבלים. בית העסק שמוכר, החברה שמעבירה לבית העסק את הכסף, החברה שהנפיקה לכם את הכרטיס, ומעליהם מותג בינלאומי כמו ויזה, מאסטרקארד או אמריקן אקספרס שמפעיל את הרשת שדרכה עובר האישור. מי מהם גובה כמה, זה מה שקובע כמעט כל עמלה שתפגשו בכרטיס.

המנפיק הוא הגוף ששמו מופיע על הכרטיס, והוא זה שאתם חייבים לו את הכסף. בישראל אלה בעיקר ישראכרט, כאל ומקס, לרוב יחד עם הבנק שבו מתנהל החשבון. המנפיק בודק שיש לכם מסגרת פנויה, מאשר את העסקה בתוך שניות, ורושם את החיוב בדף החשבון החודשי. בכרטיס בנקאי הבנק הוא שמעמיד את המסגרת ונושא בסיכון שהחוב לא ייפרע, ובכרטיס חוץ בנקאי הסיכון נשאר אצל חברת הכרטיסים. מי מחזיק היום בשלוש החברות השתנה כמעט לגמרי: ישראכרט עברה לידי קבוצת דלק, מקס נמצאת בבעלות כלל ביטוח, וכאל עדיין בידי בנק דיסקונט והבנק הבינלאומי, עם עסקת מכירה שממתינה לאישורי רשות התחרות ובנק ישראל.

הסולק עומד בצד השני של אותה עסקה, והוא זה שעובד מול בית העסק. הוא חתם עם החנות על הסכם, התקין את המסוף, ומעביר לחנות את התמורה בניכוי עמלה. בישראל שלוש חברות כרטיסי האשראי פועלות גם כמנפיקות וגם כסולקות, ובשנים האחרונות קיבלו רישיון סולק קבוע גם קארדקום וטרנזילה, שהגיעו מעולם שערי התשלום באינטרנט. חלקן בשוק עדיין קטן, והירידה במחיר שעסקים קטנים משלמים נובעת בעיקר מהפחתת העמלה הצולבת שקבע בנק ישראל.

המותג הבינלאומי לא מנפיק לכם כרטיס ולא נותן לכם אשראי. ויזה ומאסטרקארד מפעילות את הרשת שמעבירה את הודעת האישור מבית העסק בטוקיו אל המנפיק בתל אביב, וגובות על כך עמלות מהמנפיק ומהסולק. אמריקן אקספרס ודיינרס קלאב בנויות בעולם כמודל סגור שמשלב את התפקידים, ובישראל הן מונפקות ברישיון: אמריקן אקספרס דרך ישראכרט ודיינרס קלאב דרך כאל. העמלה שבית העסק משלם על המותגים האלה גבוהה יותר, ומכאן החנויות שמקבלות מותג אחד ומסרבות לאחר.

מה קורה עם 200 השקלים

המסוף בחנות שולח את פרטי הכרטיס והסכום אל מתג מרכזי, שמזהה מי הסולק ומי המנפיק ומעביר אליו את הבקשה, והמנפיק בודק שהכרטיס פעיל, שהמסגרת מספיקה ושהעסקה נראית סבירה. התשובה חוזרת באותה דרך והחנות מדפיסה שובר, והכל נגמר בתוך שניות. בקנייה ישראלית בכרטיס ישראלי הבקשה עוברת במתג מקומי, והרשת של ויזה או מאסטרקארד נכנסת לתמונה כשאחד הצדדים יושב בחו״ל. הכסף עצמו לא זז באותו רגע, והוא מועבר בהתחשבנות מאוחרת יותר בין הגופים.

בית העסק מקבל את התמורה בניכוי עמלת בית עסק, והשיעור תלוי בגודל שלו. לפי הדיווחים לפיקוח על הבנקים ברבעון הראשון של 2026, העמלה הממוצעת במשק עמדה על כ-0.71 אחוז: רשת גדולה שילמה בממוצע כ-0.59 אחוז, עסק בינוני כ-0.81 אחוז, ועסק קטן, כזה שמסלק עד חצי מיליון שקל ברבעון, שילם כ-1.11 אחוז. בקופה של עסק קטן, עסקה של 200 שקל משאירה במערכת כ-2.2 שקלים, והחנות מקבלת כ-197.8 שקלים.

העמלה הצולבת היא החלק מתוך אותם 2.2 שקלים שעובר מהסולק אל המנפיק. בנק ישראל קובע את השיעור המרבי שלה, וכבר מ-2023 היא עומדת על חצי אחוז בעסקאות חיוב נדחה ועל רבע אחוז בעסקאות חיוב מיידי, בסופו של מתווה הפחתה מדורג שהתחיל ב-0.7 אחוז. חצי אחוז מ-200 שקל הוא שקל אחד, וזה מה שהמנפיק מקבל מעסקה כזו. מה שנשאר, בניכוי עמלות המותג הבינלאומי, הוא הרווח של הסולק.

שקל אחד לעסקה נשמע זניח עד שמכפילים אותו במחזור העסקאות בכרטיסי חיוב בישראל, שהסתכם ב-2025 בכ-567 מיליארד שקל לפי נתוני שב״א. זו הסיבה שבנק ישראל מתייחס לעמלה הצולבת כאל מחיר מפוקח ולא משאיר אותה למשא ומתן חופשי. הפחתה של עשירית האחוז בעמלה הזו מזיזה מאות מיליוני שקלים בשנה מהמנפיקים אל הסולקים ואל בתי העסק. ההפחתה בעסקאות חיוב מיידי חדה יותר, מתוך כוונה לדחוף את השוק הישראלי לכרטיסי דביט, שנבדלים משאר סוגי הכרטיסים ביום שבו הכסף עוזב את החשבון.

• אין ציון אשראי לאומי בישראל: מה מוריד את הדירוג, מה מעלה אותו ומה נשמע נכון ואינו
• משכנתא של 1.2 מיליון נשארת בבנק הישן: מתי מיחזור לבנק החדש מצדיק שמאות ורישום

שב״א ומס״ב, שתי החברות שלא מופיעות בשום מקום

המתג הזה שייך לשב״א, שירותי בנק אוטומטיים. בנק ישראל מתאר את תפקידה כצומת שמנתב בקשות לאישור עסקאות מקומיות: היא מקבלת את הבקשה מבית העסק, מזהה את הסולק ואת המנפיק, מעבירה אליו את הבקשה ומחזירה את התשובה לחנות. דרכה עוברת גם ההתחשבנות היומית בין הסולקים למנפיקים, וגם משיכה בכספומט של בנק אחר. המערכות שהיא מפעילה הוכרזו על ידי בנק ישראל כמערכות מבוקרות לפי חוק מערכות תשלומים, כלומר מערכות שתקלה בהן משביתה חלק גדול מהתשלומים במשק.

הבעלות על שב״א עברה שינוי שממעטים לשים לב אליו. חוק שטרום הגביל כל בנק להחזקה של עד עשירית מהחברה, ויזה ומאסטרקארד רכשו כעשירית כל אחת, ומיוני 2019 המניה נסחרת בבורסה בתל אביב. באמצע 2022 בוטל הרישיון שהגדיר אותה כחברת שירותים משותפת של הבנקים. שני המותגים הבינלאומיים שגובים עמלות מהמנפיק ומהסולק מחזיקים היום גם בחלק מהתשתית שדרכה עוברת כל עסקה מקומית.

התעריפים של שב״א מפורסמים, והם זעירים ומכפילים את עצמם במיליארדי עסקאות. בקשת אישור לעסקה בכרטיס של גוף אחר עלתה ביולי 2026 מ-1.2 אגורות ל-1.6 אגורות, והתשלום החודשי הקבוע למערכת התשלומים כמעט הוכפל. שלוש חברות כרטיסי האשראי פנו לנגיד בדרישה שהעדכון יימשך ותיארו אותו כניצול של מעמד מונופוליסטי, והפיקוח על מערכות התשלומים בבנק ישראל אינו מוסמך לקבוע לחברה תעריף. את העלות סופגות חברות הכרטיסים, והיא לא מופיעה כשורה נפרדת בעמלה שבית העסק משלם. כלל הכנסות שב״א ב-2025 הסתכמו בכ-157 מיליון שקל, מול מחזור עסקאות של 567 מיליארד.

מס״ב, מרכז סליקה בנקאי, לא נמצא בשלב האישור כלל. הוא המסלקה שדרכה עוברות העברות הכסף עצמן בין חשבונות הבנק, וחיובים ישירים בישראל מבוצעים רק במערכות שלו. בשרשרת של עסקת כרטיס הוא נכנס בשלב ההתחשבנות: שב״א אוספת את העסקאות ומעבירה את קובצי הסליקה למס״ב, ומשם היתרה נסגרת סופית במערכת זה״ב של בנק ישראל, זו שבה נסלקות ההעברות בין הבנקים. בנק ישראל פועל בשנים האחרונות לחבר את מערכות כרטיסי החיוב ישירות לזה״ב, ומועד ההשלמה לא פורסם. חמשת הבנקים הגדולים מחזיקים במס״ב, רשות התחרות דרשה לפרק את ההחזקה המשותפת, ובית הדין לתחרות דחה ב-2026 את עמדת הבנקים.

מה משתנה כשמשלמים בטלפון

מספר הכרטיס האמיתי לא יוצא מהטלפון בעסקת ארנק. במקומו נשמר במכשיר אסימון, מספר חלופי שמנפיק שירות הטוקניזציה של המותג הבינלאומי, ולכל מכשיר אסימון משלו. אפל וגוגל מבקשות את האסימון ולא מייצרות אותו. בית העסק והסולק מקבלים את המספר החלופי ולא את זה שמוטבע על הפלסטיק, וכל שימוש מלווה בקוד חד פעמי ובזיהוי ביומטרי. גם על השירות הזה גובה המותג הבינלאומי תשלום מהמנפיק, והתעריף בישראל לא פורסם.

• ספרים ב-10 שקלים בסוכות: איפה תמצאו אותם ומתי המבצע באמת משתלם?
• הטכנאי אמור היה להגיע ב-13:00 והגיע אחרי 17:00: 300 שקל פיצוי בלי להוכיח נזק, ו-600 אחרי עוד שעה

אפל גובה מהמנפיק תשלום על כל עסקה שמתבצעת באפל פיי, וגובה התשלום מעולם לא פורסם. בשלב המשא ומתן שקדם להשקה דווח שהיא דורשת בין 0.15 ל-0.25 אחוז מהעסקה, כרבע עד שליש מהכנסת המנפיק ממנה. בקיץ 2020 דווח בכלכליסט שההסכם מסתמן סביב 0.05 אחוז, מספר שלא אושר מעולם ולא עודכן מאז. הדוח השנתי של ישראכרט ל-2025 מאשר שהתשלום קיים, בלי לנקוב בשיעורו, ומנסח אותו כתשלום למפעילי ארנקים מסוימים. גם בדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת שעסק במפורש בעמלות האלה איש לא נקב במספר.

התשלום הזה יורד ישירות מהכנסת המנפיק, משום שצו הסליקה הצולבת קובע תקרה אחידה ואינו מכיר במדרגה נפרדת לעסקת ארנק או לעסקה ללא מגע. ישראכרט מסבירה בדוח שלה מה בכל זאת מצדיק אותו: כל עוד התשלום רץ על מסילת כרטיסי החיוב הוא מגדיל את המחזורים שלה, ומעבר של הציבור לתשלומים ישירים מחשבון לחשבון עלול לפגוע בה מהותית. התשלום לאפל הוא המחיר על השארת העסקה על המסילה, ולצדו עומד הקרב על הכרטיס שנקבע כברירת מחדל בארנק ומבטל את ההתלבטות בקופה.

ההוצאה בארנקים דיגיטליים בישראל הגיעה ב-2025 ל-98.2 מיליארד שקל, עלייה של כ-45 אחוזים בתוך שנה, והיא מהווה כ-17 אחוז מכלל ההוצאה בכרטיסים וכ-41 אחוז מהקניות הפיזיות בחנות. אפל פיי פעילה בישראל ממאי 2021 וגוגל פיי מדצמבר אותה שנה, ושתיהן יחד מחזיקות מעל 95 אחוז משוק הארנקים. ביט ופייבוקס בנויות אחרת: הן שייכות לבנקים, והפעילות בהן רצה ברובה גם היא על גבי כרטיסי חיוב.

מאיפה מגיע הרווח האמיתי של המנפיק

דמי הכרטיס החודשיים הם מקור ההכנסה הפשוט ביותר של המנפיק, וגם היחיד שאתם רואים בעיניים. ישראכרט ומקס העלו את דמי הכרטיס בכרטיסים מרכזיים מ-15.90 ל-17.90 שקלים לחודש, ורוב הכרטיסים בשוק גובים היום בין שני הסכומים האלה מהשנה השנייה ואילך. כרטיסי מועדון ופרימיום יקרים יותר ומגיעים לכ-27.90 עד 38.90 שקלים לחודש. במונחים שנתיים מדובר בכ-190 עד 215 שקלים בכרטיס הרגיל ובכ-335 עד 467 שקלים בכרטיס היקר, לפני שקניתם דבר. רפורמת העמלות של הפיקוח על הבנקים קובעת תקרה של שבעה שקלים לדמי כרטיס דביט, אבל דמי הכרטיס של חברות כרטיסי האשראי נשארו מחוצה לה, ולצדם יש את שאר העמלות שמצטרפות לחשבון שנגבות רק בפעולה מסוימת ולכן קל לפספס אותן.

הריבית היא מקור ההכנסה השני, והיא גדולה בהרבה מהעמלה הצולבת. כשלקוח מפצל קנייה לתשלומים בריבית, או מגלגל יתרה מחודש לחודש, המנפיק גובה ריבית שנעה בשוק הישראלי סביב 14 עד 16 אחוזים בשנה, בממוצע של כ-15.6 אחוזים, וכ-16.8 אחוזים במונחים אפקטיביים מפני שהיא נגבית מדי חודש. חוב של 10,000 שקלים שנשאר על כנו שנה שלמה בריבית של 15.6 אחוזים מייצר כ-1,560 שקלים ריבית, סכום גדול פי מאות מהעמלה הצולבת על קנייה בודדת. המנגנון של החוב המתגלגל עובד לטובת המנפיק בכל חודש שהוא נמשך, ופריסה לתשלומים נגבית לפעמים מכם ולפעמים מבית העסק.

עמלת המרת המטבע היא מקור ההכנסה השלישי, והיא עובדת בעיקר בחו״ל ובקניות מקוונות. השיעור שהמנפיק גובה נע בשוק הישראלי סביב 2.7 עד 3 אחוזים מסכום העסקה, ומעליו יושבות שתי שכבות נוספות: המרה כפולה של המותג הבינלאומי כשהמטבע שבו קניתם הוא לא דולר, והצעה של בית העסק בחו״ל לחייב אתכם ישירות בשקלים לפי שער שהוא בוחר. על חופשה שבה חויבתם ב-8,000 שקלים, שלושה אחוזים הם 240 שקלים שאין להם קשר למחיר של שום דבר שקניתם. בכמה כרטיסים חדשים העמלה יורדת לאחוז אחד ואף מתאפסת, ומה שכדאי לבדוק לפני טיסה מוריד את הסכום הזה.

למה בית העסק מסכים לשלם על זה

בית עסק שמסרב לכרטיסי אשראי חוסך את העמלה ומאבד לקוחות, ולרובם זו עסקה גרועה. תשלום בכרטיס נוטה להיות גדול יותר מתשלום במזומן, הוא מאפשר פריסה לתשלומים שמגדילה את הסל, והוא חוסך את הטיפול במזומן ואת הסיכון שנלווה אליו. הסולק גם מבטיח לבית העסק את התמורה גם כשהלקוח לא משלם למנפיק, כל עוד העסקה בוצעה כהלכה.

כשחנות מציעה שלושה תשלומים בלי ריבית, מישהו כן משלם על האשראי הזה, וזה בית העסק. בעסקת תשלומים רגילה הוא מקבל את הכסף בפעימות, יחד אתכם, ואם הוא רוצה את כל הסכום מיד הוא משלם לסולק עמלה נוספת. כשחברת האשראי מציעה לכם לפרוס עסקה בדיעבד, אחרי שכבר קניתם, המצב מתהפך והריבית נגבית מכם. ההבדל בין שני המקרים יכול להסתכם במאות שקלים על אותה קנייה בדיוק.

משיכת מזומן בכרטיס אשראי היא הפעולה היקרה ביותר שאפשר לעשות בו. בקנייה רגילה בחיוב נדחה המנפיק מממן אתכם בלי ריבית מרגע הקנייה ועד מועד החיוב החודשי, ובמשיכת מזומן ההטבה הזו נעלמת והסכום נחשב אשראי מהרגע הראשון. לרוב נגבית עליה גם עמלה קבועה בתוספת שיעור מהסכום, ובחו״ל מצטרפת גם עמלת ההמרה, כך שמשיכה של 1,000 שקלים יכולה לעלות עשרות שקלים עוד לפני שנגעתם בכסף. זו הכנסה נוספת של המנפיק, ולכן כספומטים בשדות תעופה דוחפים דווקא את הפעולה הזו.

בית העסק רואה את המותג ואת ספרות הכרטיס, ומהן אפשר לזהות מי המנפיק, אבל את מסגרת האשראי שלכם ואת מצב החשבון הוא לא רואה. מבחינתו יש אישור או אין אישור, וכל השאר מתרחש בין הסולק למנפיק. לכן סירוב בקופה כמעט אף פעם לא קשור לחנות, ובירור צריך להתחיל מול החברה שהנפיקה את הכרטיס ולא מול המוכר.

מועד קבלת הכסף היה שנים ארוכות חלק מהמחיר שבית העסק שילם. עסקים קיבלו את התמורה אחת לחודש, ובקיץ 2021 נכנסה לתוקף רפורמה שחייבה את חברות כרטיסי האשראי להציע גם סליקה יומית. ההיענות הייתה איטית, ופחות מעשירית מבתי העסק עברו לשיטה הזו בשנה הראשונה. עסק שמקבל את כספו מוקדם משלם על כך, וזה עוד רכיב במחיר שהלקוח לא רואה.

המחיר של הכרטיס לא מופיע בשום מקום בחשבונית שאתם מקבלים בחנות. הוא מפוזר בין העמלה שבית העסק מגלגל לתוך המחירים, דמי הכרטיס שאתם משלמים ישירות, והריבית שתשלמו אם תפרסו או תגלגלו חוב. שלושת הרכיבים שייכים לגופים שונים, ולכן הדרך להוזיל כל אחד מהם שונה. סקירה של העמלות הבנקאיות והיכן הן הכי גבוהות מראה כמה קל לגלגל מאות שקלים בשנה בלי לשים לב, והמדריך על מה עושה פער בריבית להלוואה של 50 אלף שקל ממחיש את אותו עיקרון בצד האשראי.

הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל הוא הרגולטור של שלוש חברות כרטיסי האשראי, ולא גוף נפרד. הוא קובע את תקרת העמלה הצולבת, מאשר מי רשאי להחזיק בשליטה בחברה כזו, ובודק את הדרך שבה משווקים ללקוחות מוצרי אשראי. חברות תשלומים חדשות שנכנסו לשוק עברו מאז 2024 לפיקוח של רשות ניירות ערך, מכוח חוק הסדרת שירותי התשלום. בשנים האחרונות פרסם הפיקוח סקירת ביקורת ייעודית על השיווק והניהול של אשראי מתגלגל, שממנה אפשר להבין היכן מרוכזת הבעיה. מי שמנהל גם תיק השקעות או נכס מושכר ימצא במדריך הגדול למסים את הצד המשלים של אותה תמונה.

האחריות על עסקה שלא ביצעתם מוטלת על המנפיק ולא עליכם, וזה חלק ממה שאתם קונים בעמלה. חוק כרטיסי חיוב מגביל את חבות הלקוח בשימוש לרעה בכרטיס אבוד או גנוב לסכום קבוע של 75 שקלים בתוספת 30 שקלים לכל יום מרגע שנודע לכם ועד ההודעה לחברה, ולא יותר מ-450 שקלים כשההודעה נמסרת בתוך 30 יום. מרגע שההודעה נמסרה האחריות שלכם יורדת לאפס, ולכן שווה להרים טלפון באותו רגע. מי שמסר את הכרטיס יחד עם הקוד הסודי מאבד את ההגנה הזו. כרטיס שהונפק דרך הבנק וכרטיס שהונפק ישירות מחברת האשראי מתנהגים אחרת בדיוק בעניין הזה, והמדריך המלא לכרטיסי אשראי מציג את שאר המחירים שנלווים לפלסטיק.