כשהמשאב הופך לנשק: מה שוק הכתונה במאה ה-19 מלמד אותנו על מצרי הורמוז

האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה? ב-1861 הדרום האמריקאי היה משוכנע שיש בידיו נשק כלכלי שהעולם אינו יכול לעמוד בפניו: מונופול על שוק הכותנה.

היום, כשאיראן משתמשת במצרי הורמוז כמנוף מול ארה"ב והעולם, קשה שלא להיזכר ב־King Cotton. המוצרים שונים, המדינות שונות והעולם הכלכלי שונה לחלוטין אבל המנגנון מפתיע בדמיון שלו.

כשהכותנה הייתה המלך

ערב מלחמת האזרחים האמריקאית, הדרום היה אחד הספקים החשובים ביותר של חומר גלם לתעשייה החשובה ביותר בבריטניה. בערך 80% מהכותנה הגולמית ששימשה את התעשייה הבריטית הגיעה מארה"ב, בעיקר ממדינות הדרום.

התלות הייתה כל כך גדולה שבדרום התפתחה תפיסה שלפיה הכותנה אינה רק מוצר יצוא. הכותנה הייתה נכס אסטרטגי!.

כבר ב-1858 הכריז הסנאטור ג'יימס האמונד מדרום קרוליינה: "Cotton is King". וכשהחלה מלחמת האזרחים, הדרומיים ניסו להפוך את הסיסמה למדיניות.

ההיגיון היה פשוט, אם הכותנה תיעצר, מפעלי בריטניה וצרפת ייסגרו, האבטלה תזנק והממשלות האירופיות ייאלצו להתערב לטובת הקונפדרציה. ולא רק אירופה, הצפון של ארה"ב, ובעיקר בניו אינגלנד, היו תלויים מאוד בכותנה מהדרום, בדרום גידלו את הכותנה ובצפון מפעלי הטקסטיל הפכו אותה למוצרים רבי ערך, כל המפעלים האלו יסגרו ללא חומר הגלם, עובדים יפוטרו והלחץ הכלכלי יגרום לציבור לדרוש מהנשיא האמריקאי לינקולן לסיים את המלחמה.

במילים אחרות, הטענה הדרומית הייתה: אתם תלויים במוצר שלנו יותר מכפי שאנחנו תלויים בכסף שלכם.

והנשק הזה עבד

בנקודה אחת חשוב לתת לדרומיים קרדיט, הם צדקו לגבי עוצמת המכה.

תעשיית הטקסטיל הבריטית אכן נכנסה למשבר קשה. מפעלים הקטינו פעילות או נסגרו ועובדים רבים איבדו את עבודתם במה שנודע כ־Lancashire Cotton Famine. גם בצפון ארה"ב המחסור היה אמיתי ומפעלי הטקסטיל נפגעו.

• "בית המשפט לימאות בחיפה יכול לעקל ספינת עבדים"
• איראן ועומאן סיכמו עקרונית על נתיבי שיט בהורמוז - אך המצר עדיין לא נפתח

וכאן מתחיל הפרדוקס: ככל שהדרום השתמש ב"נשק הכותנה" יותר, כך הוא גם רוקן אותו מתוכן, כמו תחמושת שנורית אבל לא מצליחה להגיע להכרעה ומצד שני משאירה את מי שירה בה עם פחות ופחות תחמושת. אז איך זה קרה?

המחיר הגבוה דחף להסתגלות וליצירת תחליפים

בריטניה נפגעה מהמשבר בטווח הקצר אבל לכלכלה יש חוסן מיוחד, בעלי המפעלים חיפשו תחליפים לכותנה האמריקאית וכאן נכנסה לתמונה מצרים.

הכותנה המצרית הייתה איכותית וארוכת-סיב, והזינוק במחירי הכותנה הפך את הרחבת הגידול שלה לכדאית מאוד. חקלאים ובעלי קרקעות המירו גידולים אחרים לכותנה והגדילו את הייצור, הכלכלה המצרית נקשרה עוד יותר לשוק האירופי והרוויחה מהמשבר.

מקור חשוב נוסף היה הודו. הכותנה ההודית הייתה בדרך כלל קצרת-סיב ושונה מהכותנה האמריקאית שאליה הורגלו המפעלים הבריטיים, אבל המחסור והמחיר הגבוה יצרו תמריץ חזק להסתגל. המפעלים שינו את המכונות שלהם על מנת לאפשר להם לקלוט את הכותנה ההודית, אם לפני המלחמה השקעה כזו לא הייתה משתלמת במהלכה היא הייתה הכרחית.

גם בברזיל הגיבו חקלאים למחירים הגואים והמדינה הגדילה את אספקת הכותנה וכך לאחר מספר עונות חזרו המפעלים בבריטניה לתפקד.

• "אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחברו מה שהוא חייב"
• איירבאס לוקחת את ההימור הנועז בתולדותיה על מטוס העתיד. כמה יעלה לכם לטוס בו?

וזה מה שכדאי ללמוד מההיסטוריה. מחיר גבוה הוא לא רק הנזק שהנשק הכלכלי גורם ליריב, הוא גם המנגנון שמממן את פיתוח התחליף לנשק הזה. כשהמחיר גבוה מספיק, פתאום משתלם לגדל במקום אחר, לשנות מכונות, לבנות תשתיות ולשלם את העלויות הכרוכות במעבר לספק חדש. הדרום הצליח ליצור מחסור. אבל המחסור עצמו התחיל לכרסם במונופול שעליו התבסס הנשק שלו ולמעשה רוקן אותו מתוכן ועשה לדרום נזק עצום לטווח הארוך. 

הדרום, שעושרו לפני המלחמה נשען על הכותנה, חזר לאחריה לשוק קשה ותחרותי יותר. המחירים הגבוהים של שנות המלחמה עודדו הרחבת ייצור בהודו, במצרים ובמקומות נוספים, ונתח השוק האמריקאי לא חזר לרמות הדומיננטיות של ערב המלחמה. 

גם הצפון הסתגל

אותו תהליך התרחש בצפון ארה"ב. מפעלי טקסטיל נפגעו והייצור צנח, אבל הכלכלה הצפונית הייתה מגוונת בהרבה מזו של הדרום. חלק מהפעילות הוסטה למוצרים אחרים, ובחלק מהמפעלים נעשה גם מעבר זמני לשימוש בצמר ובסיבים אחרים כתחליף חלקי, הצבא יצר ביקוש עצום למוצרים ולחומרי גלם, וכותנה המשיכה להגיע בכמויות מוגבלות ממקורות ונתיבים אחרים.

כלומר, הנשק הכלכלי עבד. הוא פשוט לא עבד מספיק זמן ובעוצמה מספקת כדי להביא לתוצאה הפוליטית שהדרום ציפה לה. ובדרך הוא נשחק והפך ללא רלוונטי.

האמברגו פגע גם במי שהטיל אותו

בתחילת המלחמה בעלי כותנה ומנהיגים בדרום החלו להגביל את מכירת הכותנה לאירופה מתוך מחשבה שהמחסור יכריח את בריטניה וצרפת לפעול וירסק את תעשיית הצפון. בהמשך דווקא הפך המצור הימי של הצפון על נמלי הדרום לגורם מרכזי הרבה יותר במניעת היצוא.

ודווקא אז, הדרום גילה שהוא זקוק להכנסות מהכותנה כמעט כפי שאירופה זקוקה לכותנה עצמה. המשאב שהיה מקור העוצמה שלו היה גם מקור ההכנסות שלו. הנשק שאמור היה לחנוק את היריב התחיל לחנוק גם את מי שהחזיק בו. 

ואיך כל זה קשור להורמוז?

לפני המשבר עברו במצרי הורמוז סדר גודל של 20 מיליון חביות נפט ביום בערך חמישית מאספקת הנפט הנוזלי העולמית. מעטים המקומות בעולם שמרכזים כוח כלכלי כזה בתוך רצועת ים צרה כל כך.

איראן הבינה היטב את המנוף הזה. שיבוש התנועה במצר מסוגל לגרום במהירות למחסור, להעלות את מחירי האנרגיה ולהפעיל לחץ על מדינות בכל רחבי העולם. גם באיראן קיוו שעליית מחירים בתחנות הדלק בארה"ב תפעיל לחץ על הנשיא האמריקאי להיכנע. וגם במקרה הזה מתחיל לפעול אותו מנגנון כלכלי שפעל בשנות ה-60 של המאה ה-19.

מחיר גבוה ומחסור נותנים לעולם תמריץ להסתגל. האמירויות משקיעות בהגדלת יכולת יצוא הנפט דרך פוג'יירה, מחוץ למצר. סעודיה יכולה להעביר חלק מהנפט שלה מערבה באמצעות צינורות אל הים האדום. מדינות אחרות באזור בוחנות ומקדמות נתיבי יצוא נוספים.

לקוחות מחפשים ספקים אחרים, יצרניות מחוץ למפרץ נהנות ממחירים גבוהים יותר, מלאים משמשים ככרית ובטווח הארוך יותר המחיר הגבוה עצמו גם פוגע בביקוש ומעודד השקעה בחלופות.

במילים אחרות, עצם השימוש בהורמוז כנשק הופך את ההשקעה בהפחתת התלות בהורמוז לכדאית יותר.

נפט אינו כותנה אבל יש קווי דמיון

בדומה לכך שבכותנה יש חשיבות לאורך הסיבים המשפיע על איכות החוט והבד, גם בנפט יש חשיבות להרכב הכימי שלו (למשל צפיפות ותכולת גופרית). בתי זיקוק מתוכננים לעבוד עם תמהיל מסוים של סוגי נפט, קל או כבד, מתוק או עתיר גופרית. לכן אי אפשר תמיד להחליף חבית נפט ממקור אחד בחבית ממקור אחר ולקבל בדיוק את אותה תוצאה, בלי התאמות בתהליך הזיקוק.

בית זיקוק שהותאם במשך שנים לנפט בינוני או כבד מהמזרח התיכון עשוי להיות פחות יעיל אם יעבור בבת אחת לנפט קל יותר ממקור אחר. לפעמים אפשר לפתור את הבעיה באמצעות ערבוב בין סוגי נפט ושינויים תפעוליים, ובמקרים אחרים נדרשות התאמות והשקעות בציוד.

במובן הזה יש כאן דמיון מעניין לסיפור הכותנה ההודית במאה ה־19. גם אז מציאת ספק חלופי לא פתרה מיד את הבעיה, חומר הגלם החדש היה שונה מזה שהמפעלים הורגלו אליו, והיצרנים נאלצו להתאים את תהליכי הייצור.

וזה בדיוק מה שהופך נשק המבוסס על תלות לחזק כל כך בטווח הקצר אבל גם מסביר מה קורה כאשר האיום נמשך. ככל שהמחיר והסיכון גבוהים יותר, כך ההשקעות היקרות שנדרשו כדי להחליף ספק נעשות כדאיות יותר.

מצד שני חשוב גם לא למתוח את ההקבלה רחוק מדי. כותנה אפשר לגדל במקומות רבים בעולם, והרחבת הייצור יכולה להתרחש בתוך עונות חקלאיות ספורות. החלפת תשתית שמובילה עשרות מיליוני חביות נפט ביום היא משימה קשה, יקרה ואיטית בהרבה.

הפרדוקס של נשק כלכלי

כשמדינה מחזיקה במשאב שהעולם תלוי בו, יש לה כוח רב כל עוד לאחרים קשה או יקר למצוא לו תחליף. אבל ככל שהיא משתמשת בתלות הזאת כנשק, כך היא נותנת ללקוחות שלה סיבה חזקה יותר לשלם את המחיר הדרוש כדי להשתחרר ממנה.

זהו הפרדוקס של נשק כלכלי המבוסס על תלות. כל עוד אינך משתמש בו, לצד השני אין בהכרח סיבה דחופה להשקיע מיליארדים בהתנתקות. ברגע שאתה משתמש בו, אתה מוכיח לו מדוע ההתנתקות שווה את הכסף.

ב-1861 הדרום גילה שהנשק הכלכלי שלו על אף עוצמתו לא הצליח להציל אותו במלחמה אך לאחר שהנשק הופעל והעולם הסתגל הוא הפך חלש הרבה יותר. יתכן שגם איראן תגלה שסגירת מיצרי הורמוז הופכת כואבת פחות ופחות לעולם ככל שהיא משתמשת בנשק הזה יותר.

הכותב הוא יוצר הפודקאסטים "כשבגרוש היה חור" ו"אבא פיננסי"