"המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש"

לאחר שהסביר מהן רכילות ולשון הרע ועד כמה הן חמורות - ובמיוחד לשון הרע - ממשיך הרמב"ם ומדגיש, שגם רימוז וגם "בצחוק" הם אסורים. "ויש שם דברים שהם אבק לשון הרע", דהיינו אמירה שאינה ישירה. למשל: "שִתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה" - אל תשאלו כי אני לא רוצה לספר, וברור שניסוח שכזה רק מגביר את הסקרנות.

והנה הלכה מפתיעה: "וכן המספר בטובת חברו בפני שונאיו הרי זה אבק לשון הרע, שזה גורם להם שיספרו בגנותו". לכאורה היינו חושבים את ההיפך: אם אגיד עליו דבר טוב, אולי דעתם תשתנה. אבל הרמב"ם, בעל ההבנה העמוקה בטבע האדם, יודע שרוב הסיכויים הם שיקרה ההיפך. עם זאת, דומה שבמצב שבו יש סיכוי של ממש שהדברים הטובים יתקבלו - יהיה מותר לאומרם.

"וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה... וכן המספר בלשון הרע דרך רְמִיוּת [היתממות], והוא שיספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע הוא, אלא כשממחין [גוערים] בו אומר: 'איני יודע שאלו מעשיו של פלוני' או '[איני יודע] שזה לשון הרע'".

הרמב"ם מרחיב מצד אחד את גדר לשון הרע, ומצד שני לכאורה מצמצם אותה: "אחד המספר בלשון הרע בפני חברו [מושא הדברים] או שלא בפניו. והמספר דברים שגורמין אם נשמעו איש מפי איש להזיק חברו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו [לצער אותו] או להפחידו - הרי זה לשון הרע.

"ואם נאמרו דברים אלו בפני שלושה - כבר נשמע הדבר ונודע. ואם סיפר הדבר אחד מן השלושה פעם אחרת - אין בו משום לשון הרע. והוא שלא יתכוון להעביר הקול ולגלותו יותר [בצורה רחבה יותר]". אבל, הכוונה היא לדברים שאין בהם גנאי או לדברים שהאדם סיפר עצמו בפני שלושה.

ולסיום – שוב הדגשה של חומרת לשון הרע: "כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם, וכל שכן לישב עימהן ולשמוע דבריהם. ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר [בחטא המרגלים] אלא על לשון הרע" (הלכות דעות, פרק ז').