250 שנה לעצמאות ארה"ב: למה המעצמה החזקה בעולם נראית שבירה מתמיד

1. דונלד טראמפ

ג'ורג' וושינגטון חוצה את נהר הדלאוור (ציור: עמנואל לוצה)

הסיבה הראשונה והמרכזית לחשוש לעתידה של ארה"ב היא דונלד טראמפ. האיש שובר את כל הנורמות שהפכו את ארה"ב למעצמה החזקה והעשירה ביותר בהיסטוריה. נציג זאת בצורה הכי טלגרפית.

הוא ממשיך לנהל את עסקיו הפרטיים (והתעשר ב-2 מיליארד דולר מאז חזר לתפקידו), הוא מקבל מתנות ממדינות זרות (השבוע חנך את "אייר פורס 1" החדש, מתנת קטאר, בשווי 400 מיליון דולר), הוא מפרק את הבריתות העולמיות שניצחו במלחמות העולם ובמלחמה הקרה, הוא שובר את הסחר העולמי שהוביל לשגשוג חסר תקדים, הוא משתמש במערכות האכיפה והמשפט נגד יריביו הפוליטיים והאישיים.

תאמרו: זכותו של נשיא לקרוא תגר על המוסכמות ולשנות אותן. בהחלט. אבל מן הסתם יש סיבה שמשהו פועל ובהצלחה דורות כה רבים. הדבר דומה לבעל שמחליט שהוא אומר תמיד לאשתו בפרצוף כל מה שהוא חושב עליה. לא נראה לי שמישהו ישבח אותו על כנות ומקוריות, וסביר להניח שזה לא ייגמר טוב. מדוע זה מתאפשר? כי מערכת האיזונים והבלמים שארה"ב כל כך מתגאה בה, חסרת אונים מול מי שבמקרה הטוב מתעלם ממנה ובמקרה הרע רומס אותה.

2. האישיות

קרב לקסינגטון (ציור: ויליאם ברנס וולן)

הבעיה חמורה עוד יותר משתי סיבות - אישית ופוליטית. במישור האישי, וכמובן במבט של הדיוט בלבד (אבל שעוקב אחריו כבר עשר שנים), דומה שטראמפ אינו כשיר לתפקיד. לא אפוי, לא צפוי, אולי לא שפוי. הוא נרקיסיסט ברמות שלא ראינו בעולם המערבי: שם את תמונתו על הדרכון ועל גרין קארד למיליונרים, רצה את תמונתו על שטר של 250 דולר, הוסיף את שמו למרכז קנדי (עד שבית המשפט התערב), הטביע את חתימתו על מענקי הקורונה, חגג את ימי הולדתו במצעד צבאי ובקרב היאבקות בבית הלבן, הציג את עצמו בציוצים כמלך ובדמותו של ישו.

לטראמפ אין שום בעיה לשכתב את ההיסטוריה והמציאות כך שיתאימו לו. 6 בינואר היה "הפגנה שלווה" והמורשעים - להם העניק חנינה - הם-הם הקורבנות. העבדות לא הייתה נוראה כל כך; בהוראתו נמחקו אזכורים שלה מפארקים לאומיים. הגנרלים של הדרום המורד היו גיבורים. הוא ניצח בענק בבחירות 2020 ושיעורי התמיכה בו חסרי תקדים.

• טראמפ נגד הפד: 2.5 מיליארד דולר, שני נגידים ומינוי באטלנטה
• הפסידו 97% כי האמינו בטראמפ - רק באמריקה

הוא רוצה להקים מאחורי אנדרטת לינקולן שער ניצחון ענק, בגובה 76 מטרים (פי 1.5 משער הניצחון בפריז; בארה"ב משווים זאת בגלוי לתוכניות המגלומניות של אדולף היטלר לברלין). הוא הורה לצבוע ב"כחול של בדגל" את בריכת ההשתקפות שממזרח לאנדרטת לינקולן (וקיבל ירוק של דגל מכסיקו). הוא הרס את האגף המזרחי של הבית הלבן, כאילו מדובר בביתו הפרטי, כדי להקים אולם נשפים בתקציב של 400 מיליון דולר. זה האיש.

3. הפוליטיקה

הצעדה אל ואלי פורג' (ציור: ויליאם טרגו)

המישור הפוליטי בולט בהשוואה לפרשת ווטרגייט. ריצ'רד ניקסון ביצע שורה של עבירות פליליות וניסה לשבש את החקירה ואף למנוע אותה כליל, תוך שימוש בסמכויותיו כנשיא. אבל אז, המערכת ניצחה. בית המשפט העליון הורה פה אחד לניקסון למסור את הקלטות שיחותיו בבית הלבן, והתברר שהן מפלילות אותו; הוא התפטר כאשר הבין שהמחוקקים הרפובליקנים נטשו אותו ושהוא יודח בידי הסנאט.

היום המצב שונה בתכלית. לא מדובר בנשיא עבריין הפועל לבדו לצרכיו האישיים, אלא בתנועה אידיאולוגית שהנשיא עומד בראשה (MAGA) ותוקפת את כל המערכות. טראמפ שולט כמעט ללא מיצרים במפלגה הרפובליקנית (כלתו מחזיקה את כספיה בתפקידה כיו"ר) ועשרות מיליונים מעריצים אותו; הוא מעריץ את עצמו וגם רודנים זרים.

• לואי ויטון חוזר לאופנה; האם המניה מעניינת?
• נפלה 75% מהשיא ומאיימת על שער הביטקוין

ספק אם וושינגטון פוסט של ג'ף בזוס היה מאפשר לבוב וודוורד וקרל ברנשטיין את מה שאפשרה להם קתרין גראהם. בית המשפט העליון הוא מעוז רפובליקני ושלושה מבין תשעת השופטים מונו בידי טראמפ. בידי הרשות המבצעת מצוי כוח חסר תקדים והרשות המחוקקת שבשליטת הרפובליקנים נדחקת לשוליים. זו הפוליטיקה.

4. מערכת המשפט

הקרב באי סיינטס (ציור: ניקולס פוקוק)

הזכרנו את הרכבו של בית המשפט העליון, שהוא אחת הבעיות הגדולות ביותר של ארה"ב: הזיהוי הפוליטי של השופטים. וזה לא רק בעליון. כל השופטים הפדרליים מתמנים בידי הנשיא באישור הסנאט, והשופטים המדינתיים - בידי המושלים באישור בתי המחוקקים. הבחירה היא פוליטית במובהק ובמוצהר: הרפובליקנים ילכו על שמרנים והדמוקרטים על ליברלים.

ההנחה היא, שחילופי שלטון מדי מספר שנים יובילו בסופו של דבר לבתי משפט מאוזנים. אבל מאחר שהמינויים הם לכל החיים, צירוף מקרים - כמו שלושה שופטים שהלכו לעולמם בקדנציה הראשונה של טראמפ - עשוי לקבוע את אופיו של בית המשפט למשך שנים רבות. ומאחר שהפוליטיקה האמריקנית הולכת ומקצינה, כך גם מתמנים יותר שופטים שנויים במחלוקת.

התוצאה היא שכמעט בכל מקרה בעל חשיבות פוליטית, השאלה הראשונה היא מי מינה את השופטים. אפילו אם הם פועלים על פי מיטב הכרתם המקצועית, מראית העין והחשדנות קיימים בצורה מובנית. ולפעמים מתברר שיש בהם ממש: הרוב השמרני בעליון העניק לטראמפ חסינות כמעט מוחלטת, וכך מנע את העמדתו לדין על 6 בינואר ואפשר את חזרתו לבית הלבן; השבוע הוא אפשר לו לפטר רגולטורים עצמאיים.

עם זאת, גם כאן יש גבולות שעדיין נשמרים: בית המשפט מנע ממנו השבוע לפטר את נגידת ה"פד" ליסה קוק, וביטל את הצו שלו שמנע אזרחות אוטומטית מילדיהם של מסתננים. אבל בגדול, הפסיקה נראית פוליטית וככזו המסירה את המחסום המשמעותי ביותר בפני רודנות נשיאותית.

5. התיקונים הראשונים

ג'ורג' וושינגטון והמרקיז לה-פאייט בקרב ברנדיוויין (ציור: ג'ון טראמבל)

בעיה אחרת מציב דווקא אחד המסמכים המרשימים ביותר בתולדות האנושות: החוקה האמריקנית. מעבר לכך שקשה עד בלתי אפשרי לשנות אותה ועקרונותיה המרכזיים קפואים כמעט 250 שנה, יש בה סעיפים המיושמים בצורה קיצונית וחסרת היגיון. ניקח לדוגמא את שני התיקונים הפותחים את מגילת הזכויות.

הראשון: "הקונגרס לא יחוקק חוק... המגביל את חופש הדיבור או העיתונות". במסגרת סעיף זה, בארה"ב מותר להכחיש שואה ולהניף את דגל צלב הקרס. אבל אם מישהו מספיק בריון, חופש הביטוי מופר: הצעדים של טראמפ מול התקשורת (תביעות במיליארדים, איום בשלילת רשיונות ובאי-אישור עסקאות) גורמים לפיטורים של כתבים ולצנזורה עצמית משמעותית.

השני: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לבטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו". בשמו של התיקון השני, יש בארה"ב 400 מיליון כלי נשק על 330 מיליון תושבים ו-5.7 נרצחים לכל 100,000 תושבים, 75% מהם בנשק חם (זהו השיעור הגבוה ביותר במדינות המפותחות, מול 2 בקנדה, 1.3 בצרפת,1.1 בבריטניה ו-0.9 בגרמניה). הטענה שהתיקון השני מתיר לכל אדם לשאת נשק היא "אחת ההונאות הגדולות ביותר של הציבור האמריקני בידי בעלי עניין שראיתי בימי חיי", אמר וורן ברגר - הנשיא השמרני של בית המשפט העליון. הוא לא היה כותב את התיקון הזה, הוסיף.

ההיסטוריה של התיקון השני מלמדת עד כמה הוא מופעל לרעה. את התיקון יזם ג'יימס מדיסון, לימים הנשיא הרביעי, כערובה לכך שהממשלה הפדרלית לא תוכל להשתמש במונופול שלה על הצבא כדי להשתלט על המדינות או להפוך לעריצות. מותר לשאת נשק, כדי שהמדינות יוכלו להקים מיליציות להגנה על זכויותיהן החוקתיות. אבל עם עשרות מיליוני דולרים ששופך מדי שנה ארגון הרובאים הלאומי (National Riffle Association), בעיקר למועמדים רפובליקנים לקונגרס, הזכות הזאת עוותה לבלי הכר ועולה מדי שנה בחייהם של למעלה מ-10,000 אמריקנים.

6. הקיטוב

ג'ורג' וושינגטון חוצה את נהר הדלאוור (ציור: תומס סאלי)

כל אלו בעיות נקודתיות, ברמה זו או אחרת. לארה"ב יש בעיה שורשית שאולי אינה ניתנת לפתרון: הקיטוב. באופן פשטני ניתן לומר, שזה בטבע האמריקני: ראו את השריף והפושע המתייצבים לקרב ברחובה של עיר בכל מערבון. האמריקנים גם עוברים מקיצוניות לקיצוניות. לפני 9/11 יכולתם להעלות למטוס סכין יפני; היום יקחו מכם גם קוצץ ציפורניים.

באפריל 2018 פרסם הסנאטור לשעבר ג'ו ליברמן, מי שהיה מועמדם של הדמוקרטים לסגן נשיא, מאמר בשבועון טיים. הוא טען, כי שיטת שתי המפלגות גורמת להקצנה, שכן המועמדים צריכים לחדד את ההבדל בינם לבין יריביהם. מי שמוכן לשתף פעולה עם המפלגה האחרת, גורם למצביעים לתהות מדוע להצביע דווקא בעדו. למתונים אין בית, הסיק ליברמן.

מאז המצב רק החמיר. סקר של אקונומיסט ו-YouGov שפורסם השבוע מצא, כי 91% מהדמוקרטים אומרים שארה"ב נמצאת במסלול שגוי, לעומת 25% מהרפובליקנים; התשובות תמיד תלויות בזהותה של המפלגה השלטת. ההקצנה של תנועת MAGA היא התשובה להקצנה של הליברליזם שהגיע גם הוא למחוזות הטרלול. זה משמעותי עוד יותר, משום שמעט מאוד מחוזות בחירה ומדינות הם תחרותיים, כך שבמידה רבה הקונגרס נבחר בפריימריז המצומצם של המפלגות ולא באמת בידי הציבור הרחב.

הקיטוב הוא גם אתני: 56% מהשחורים אמרו באותו סקר שהעבדות הייתה הכישלון הגדול ביותר של ארה"ב, לעומת 27% בלבד מהלבנים הסבורים כך - ואנחנו מצויים 160 שנה אחרי ביטולה ו-60 שנה אחרי מרטין לותר קינג. האתניות שולטת בכיפה: המתמודדים בעונה הנוכחית של "מאסטר שף" בכיכובו של גורדון ראמזי מחולקים לקבוצות לפי מוצאם.

עד לפני כעשור, הנושא כמעט-יחיד בו הייתה הסכמה דו-מפלגתית היה התמיכה בישראל. לא עוד. ההזדהות המוחלטת של בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ הורסת את התמיכה הזאת, החיונית להישרדותנו. באפריל השנה מצא מכון Pew, כי ל-60% מהאמריקנים יש דעה שלילית על ישראל; חודשיים קודם פרסם מכון גאלופ, כי לראשונה התמיכה בפלשתינים גבוהה מהתמיכה בישראל - 41% מול 36%, בהשוואה ל-33% מול 46% (בהתאמה) אשתקד.

על פי הסקר של Pew, ל-80% מהדמוקרטים ול-40% מהרפובליקנים יש דעה שלילית על ישראל; השיעור הזה עולה ל-84% ו-57% בגילאי 49-18, שני דורות המנהיגים הבאים של ארה"ב. לא זה המצב בו היינו רוצים לחגוג עם ידידתנו הגדולה את יום הולדתה ה-250.