הדולר מרים ראש
הבורסה באחד העם סיימה שבוע שלישי רצוף של ירידות שערים כשהיא משקפת את הלך הרוח בזירה הגלובלית. חוסר היציבות בשווקי ההון בזירה העולמית אשר מתבססת על אי הוודאות סביב המשך כיוונה של הכלכלה הגלובלית בכלל והכלכלה האמריקאית בפרט מרפה את ידי המשקיעים הזרים ומאטה את קצב זרימת ההון הזר ארצה.
המטבע הישראלי אשר התחזק מתחילת השנה סיים את השבוע הנוכחי כשהוא ניחלש אל מול השטר הירוק. החשש מפגיעותו של המשק הישראלי הקטן יחסית ויכולתו להתמודד עם מיתון בארה"ב והאטה משמעותית באירופה החזיר משקיעים רבים (מקומיים וזרים) להחזיק בדולר. בהתחשב בחודשים האחרונים אין למהר ולהסיק מסקנות נגד מטבע הישראלי. הגורמים אשר הובילו למהלכו בחודשים האחרונים אל מתחת לרמת ה 3.70 עדיין שרירים וקיימים ומהלך זה עשוי להתחדש בתקופה הקרובה. ככל הניראה יתהפך פער הריביות לטובת השקל בסוף החודש כשהפד צפוי לקצץ כ 0.5%-0.75% לרמה של 3.5% 3.75% בעוד ריבית בנק ישראל צפויה להשאר ברמת ה 4.25%. נקודה זו תהווה תמיכה משמעותית לשטר הישראלי. הכח העיקרי הפועל כנגד המשך התחזקותו של השקל הינו חוסר היציבות הגיאופוליטית אשר משליכה על היציבות הכלכלית.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
