עובדות וטענות: סעיף 96לו לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 קובע מנגנון ל"אישור מיוחד" של עסקאות חריגות (עסקה שאינה במהלך העסקים הרגיל של החברה או שאינה בתנאי שוק, או העשויה להשפיע באופן מהותי על התאגיד) בהן מתקשרת חברה ציבורית, כאשר לנושא משרה בה, שהוא גם מחזיק בשיעור משמעותי ממניות אותה חברה (עשרים וחמשה אחוזים או יותר), יש עניין אישי בעסקה. הסעיף מחייב, כי בנוסף לאישור הדירקטוריון וועדת הביקורת, יינתן לעסקה הנדונה גם אישור מיוחד של האסיפה הכללית, ברוב הכולל שליש מקולות בעלי המניות הנוכחים בהצבעה, שאינם בעלי עניין אישי בפעולה או בהתקשרות (להלן: "שליש תומך"). במקרה הנדון, המערער, מר שלמה אייזנברג, היה במועדים הרלבנטיים מבעלי השליטה בערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ, חברה ציבורית, באמצעות שותפות (להלן: "קבוצת אג"ש"), ואף כיהן כיושב ראש הדירקטוריון. בסוף שנת 1996 הגה המערער מהלך עסקי, במסגרתו ביקש המערער לגייס הון מן הציבור בשני שלבים: בשלב הראשון, תמכור קבוצת אג"ש לערד את החזקותיה בישרס חברה להשקעות בע"מ בישרס. בשלב השני תבצע ערד הנפקת זכויות לכל בעלי מניותיה, כאשר קבוצת אג"ש תשלם עבור רכישת המניות החדשות, באמצעות מכירת דבוקת השליטה במניות ישרס לערד ולא באמצעות תשלום במזומן (להלן: " עסקת אג"ש-ערד"). אין ספק כי מדובר היה בעסקה הטעונה "אישור מיוחד", בהתאם להוראות סעיף 96לו לפקודה. לאחר שהמערער התרשם, כי הוא עשוי להיתקל בקושי לגייס באסיפה הכללית תמיכה של שליש מן הקולות הלא נגועים בענין אישי, הוא מכר לאחים יסלזון, את מניות חברת אשרת יועצים פיננסים בע"מ (המחזיקה ב - 7.5% ממניות ערד). עסקת מכירה זו, לוותה, כך קבע בית המשפט המחוזי, בהסכם הצבעה, לפיו התחייבו האחים יסלזון להצביע בעד עסקת אג"ש-ערד באסיפה הכללית. ההסכם, יצא אל הפועל והאסיפה הכללית, בתמיכתם של האחים יסלזון, שמניותיו סווגו על ידי המערער בתפקידו ביו"ר הדירקטוריון כמניות שאינן נגועות בעניין אישי, אישרה את העסקה. בית המשפט המחוזי קבע כי, בניגוד חעמת המערער, הצבעתם של האחים יסלזון היתה נגוע בעניין אישי ולכן האישור שקיבל המערער מהאסיפה הכללית, התקבל במרמה. לאור זאת הרשיעו, בין היתר, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגזר עליו עונש של שמונה עשר חודשי מאסר בפועל, ומאסר מותנה בן שמונה עשר חודשים. כן הושת על המערער קנס בסך של מיליון ש"ח. מכאן הערעור במסגרתו נטען כי ליסלזון לא היה עניין אישי במניות ולכן לא ניתן להגיד שהמערער קיבל במרמה את אישור האסיפה הכללית.

דיון משפטי:

כב' הש' א' ריבלין:

ההפרדה בין השליטה, הנתונה למנהלי התאגיד, לבין הבעלות, המצויה בידי בעלי המניות, יוצרת חשש שמא מקבלי ההחלטות, המנהלים את רכושם של בעלי המניות, ינצלו את כוחם לרעה, ויעדיפו את טובתם האישית על פני טובתם של החברה ושל בעלי המניות. הליך האישור המעוגן בסעיף 96לו נועד לאפשר התמודדות אפקטיבית עם הקושי המובנה בעסקה שבין החברה לבין בעלי השליטה בה. הוא נועד לרסן את כוחם של בעלי השליטה בחברות הציבוריות, תוך שהוא מבטיח, כי פעולות הנגועות בעניין אישי תאושרנה, רק אם הן עולות בקנה אחד עם האינטרסים של החברה ושל בעלי המניות. הוא נועד להבטיח כי הגוף המוסמך לאשר את העסקה, יעמידה למבחן באופן עצמאי, אובייקטיבי, שאינו מושפע מאינטרסים אישיים, תוך שהוא שם לנגד עיניו את טובתה של החברה בלבד. זאת, בין היתר, באמצעות התמקדות במצביעים שאינם מצויים במצב של ניגוד אינטרסים, מתוך הנחה כי רק הם יוכלו לתת אינדיקציה אמיתית באשר לכדאיות העסקה לחברה. על רקע זה, ניתן לקבוע כי כל זיקה אישית שיש לבעל מניות לעסקה הנדונה, שהינה בנוסף לזיקה שיש לבעל המניות בחברה בתור שכזה, עשויה להיחשב ל"עניין אישי" של בעל המניות בעסקה הנדונה. יחד עם זאת, אין מקום להגדרה רחבה וגורפת מדי. יש לפרש את המונח באופן מידתי, המביא בחשבון את משקלה של הזיקה העודפת ביחס לעסקה הנדונה, על רקע שאר נסיבות המקרה, ולאפשר לגוף המברר "לנקות" מניות המוכתמות, לכאורה, ב"עניין אישי", מקום בו יקבע כי משקלו של עניין זה קל וזניח. במקרה הנדון, משנקבע כי בין האחים לבין המערער נכרת הסכם הצבעה, והאחים הצביעו, בהתאם להסכם זה - אין מנוס מן הקביעה כי מניותיהם הוכתמו בעניין אישי. מדובר בדוגמא מובהקת להטיית מנגנון ההצבעה, אותה ביקש המחוקק למנוע באמצעות הליך האישור המיוחד, שהרי הסכם הצבעה עם מי שנמנה על קבוצת השליטה, הופך את המצביעים מכוחו לזרועה הארוכה של קבוצת השליטה, הנגועה בעניין אישי.

סוף דבר: המסקנה היא כי האחים יסלזון היו בעל עניין אישי במניות ולכן צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שמהערער קיבל במרמה את אישור האסיפה כללית. יחד עם זאת, בהתחשב בעונשים שהוטלו על המעורבים האחרים בפרשה (עונש של מאסר מותנה בן ששה חודשים), נראה כי בית המשפט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה. לאור זאת, יש מקום להפחית מן העונש שנגזר על המערער, באופן שהוא יועמד על שנים עשר חודשי מאסר בפועל. עונש המאסר על תנאי והקנס שהוטלו על המערער יוותרו בעינם.