הוצ' שכר בשל ההפרטה חתכו הרווח של בנק ערבי-ישראלי
בנק ערבי ישראלי, מקבוצת לאומי פרסם היום דו"חות מהם עולה, כי הרווח הנקי של הבנק הסתכם במחצית הראשונה של 2006 ב-32.3 מיליון שקל, לעומת רווח נקי של 37.4 מיליון ש"ח בתקופה המקבילה אשתקד, קיטון של 13.6%.
הירידה, כתבו ראשי הבנק, היתה מתוכננת וידועה מראש. הקיטון, הם מסבירים, "נובע מהוצאות מיוחדות בגין הפרטת לאומי. לעובדי קבוצת לאומי, ובכללם עובדי בנק ערבי ישראלי, הוענקו אופציות וזכאות לרכישת מניות, וכן הלוואות למימון רכישת מניות אלו, עקב הפרטת חברת האם לאומי. שווי ההטבות הגלומות באופציות, המניות וההלוואות, נרשמו כהוצאות שכר".
בנטרול ההוצאות המיוחדות בגין הפרטת לאומי, היה הרווח הנקי של בנק ערבי-ישראלי מסתכם במחצית הראשונה של 2006 ב-39.2 מיליון שקל, גידול של 4.8% לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
הרווח הנקי מפעולות רגילות הסתכם ברביע הראשון של שנת 2006 ב-31.8 מיליון שקל, בהשוואה ל-35.9 מיליון שקל בתקופה המקבילה אשתקד, ירידה של 7.2%. בנטרול העלויות המיוחדות בגין ההפרטה, היה מסתכם הרווח הנקי מפעולות רגילות ב-38.7 מיליון שקל, גידול של 7.8% לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
התשואה נטו על ההון העצמי, הגיעה ל-21.1% בחישוב שנתי, לעומת ל-25.7% בתקופה המקבילה אשתקד. תשואת הרווח הנקי מפעולות רגילות על ההון העצמי הגיעה ל-20.7% בחישוב שנתי בהשוואה ל-24.6% בתקופה המקבילה אשתקד.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
