20 שנה אחרי שהתגרשו, הוא עדיין ניסה להימנע מלשלם
זוג שהתגרש ב-2006 נלחם עד לאחרונה על איזון הרכוש. הבעל "שכח" קופת גמל, שלח למומחה יותר מ-200 שאלות הבהרה, וניסה לפסול את חוות דעתו. בית המשפט לענייני משפחה בירושלים לא התרשם מהטענות, וקבע שעליו להעביר לאשתו לשעבר כ-924 אלף שקל
זוג שנישא ב-1985 ונפרד כ-20 שנה מאוחר יותר, חתם ב-2006 על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין. בהסכם נקבע, בין היתר, שכל הזכויות שצברו השניים במהלך הנישואים - "מכל סוג שהוא" - הן רכוש משותף שיש לחלק בחלקים שווים. נשמע פשוט. בפועל, לקח לבני הזוג כמעט שני עשורים להגיע לסכום הסופי, ועל הדרך הם הספיקו להחליף מומחים, להגיע לערכאת ערעור ולנהל קרב מתיש על קופת גמל שלא הוזכרה בהסכם המקורי.
הבעל היה הראשון להודות שיש לו קופת גמל במגדל, אבל טען שמכיוון שהיא לא נכללה ברשימת הנכסים שצורפה להסכם, אין מקום לאזן אותה. הבעיה שלו: הוא לא נתן שום הסבר עובדתי לכך שהקופה "נשמטה" מהרשימה. השופטת אורית אביגיל יהלומי לא קיבלה את הטיעון. לדבריה, מי שטוען לוויתור על נכס נושא בנטל ההוכחה, ו"השתיקה בהסכם הגירושין" לא נהפכת אוטומטית לוויתור - אלא רק אם מוכח שהצד השני ידע על הנכס ובחר במפורש לזנוח אותו. כך או כך, כשמדובר בסכום של כ-15 אלף שקל בלבד מתוך מיליוני שקלים שעל הפרק, השופטת ציינה שזה בגדר "סכום זניח".
הסוגיה המרכזית בתיק היתה שונה בהרבה: כמה צריך הבעל להעביר לאשתו לפי חוות הדעת האקטוארית שנערכה לבקשת שני הצדדים. בשנים שעברו מאז ההסכם הוחלפו מומחים, הוגשו חוות דעת מתעדכנות, וב-2024 ניתן פסק הדין ראשון, שקבע על הבעל להעביר לאשתו כ-706 אלף שקל. הבעל הגיש ערעור, הגיעו להסכמה שפסק הדין יבוטל בתנאי שהוא יעביר 200 אלף שקל על חשבון החוב וישלח שאלות הבהרה למומחה. הוא עשה את זה, ועוד איך.
לחוות דעת שכללה כשמונה עמודים, שלח בא כוחו של הבעל שאלות הבהרה שהשתרעו על פני 26 עמודים - יותר מ-200 שאלות. השופטת היתה ברורה בדבריה: "היקף שאלות כגון דא, אשר אינו תואם את היקפה של חוות הדעת, אינו מידתי ואינו תואם את הדין". וזה לא נגמר בכתב. גם בחקירת המומחה בדיון, חזר עורך הדין של הבעל על שאלות שכבר נענו, עד שהשופטת התערבה בעצמה ואמרה שלא יתאפשר לחזור על שאלות שכבר נשאלו ונענו.
איך לחשב את חלקה של האשה בקרן הפנסיה?
הטענה המרכזית של הבעל נגעה לאופן שבו חישב המומחה את חלקה של האשה בקרן פנסיה מסוג צבירת זכויות, שנקראה "קרן העל". לטענתו, המומחה חישב את התקופה המשותפת עד 2014 (המועד שבו הוא הפסיק להפקיד כספים לקרן) במקום עד למועד הקרע ב-2006, ובכך הוא ניפח את חלקה של האשה. המומחה, שנחקר באריכות, הסביר בפשטות כי, "הקרן באמת התחילה בשנת 1993 אבל מועד ההפקדה האחרון היה לאחר מועד הקרע בשנת 2014, שם עצרנו את הספירה", והדגיש שבכל זאת נוטרלו מהחישוב כל ההפקדות שביצע הבעל אחרי הפרידה. השופטת קיבלה את ההסבר, וקבעה שאין מקום להחליף את שיקול דעתו המקצועי של המומחה בשיקול דעת שיפוטי, אלא אם נמצא פגם חריג - ופגם שכזה לא נמצא.
גם הטענה השנייה של הבעל, שלפיה המומחה הסתמך על אומדנים ולא על מסמכים מדויקים למועד הקרע, נדחתה. השופטת הסבירה שכלי האומדנה לגיטימי במיוחד כשצד לא חושף את כל המידע הדרוש - ובמקרה הזה, הבעל היה זה שלא שיתף פעולה עם המומחה במשך שנים, עד שבית המשפט נאלץ לחתום על צווים לאיתור הזכויות מול גופים שלישיים.
השופטת אימצה את החלופה שמדברת על איזון מיידי של הנכסים הנזילים בלבד, ולא את האפשרות לחיוב מיידי וגורף יותר. התוצאה: הבעל יעביר לאשתו 908,212 שקל, בתוספת של 15,659 שקל עבור הקופה במגדל, ובקיזוז 200 אלף שקל שכבר שולמו, ייוותר לו לשלם 723,871 שקל. השופטת גם חייבה אותו בהוצאות משפט בסכום של 30 אלף שקל, בעקבות ההתנהלות שגרמה להליך הפשוט להימשך כ-20 שנה.
