האם ניתן לחייב בני זוג לשעבר בגישור על פי החוק להסדר התדיינויות במשפחה?
הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?
במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.
פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.
האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.
בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה
במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.
.jpg "ביטוח לאומי")
העבודה בחו"ל לא ביטלה את החוב שהצטבר בארץ
שנים של עבודה מול מעסיק בבריטניה, התכתבויות ארוכות עם הביטוח הלאומי וטענה לאמנה בינלאומית, הסתיימו בפסק דין חד וברור. בית הדין האזורי לעבודה בירושלים קבע כי עורך דין תושב ישראל, שעבד באנגליה במשך שנים ולא שילם דמי ביטוח לאומי בישראל, יידרש לשלם את מלוא
החוב, בצירוף הצמדה וריבית, תוך מתיחת ביקורת חריפה על התנהלותו
בשקט יחסי, הרחק מאולמות בתי המשפט ההומים, התנהלה במשך שנים פרשה שנגעה לשאלה יומיומית לכאורה, אך כזו שנוגעת בלב מערכת הביטחון הסוציאלי בישראל: מי שעובד בחו"ל אך ממשיך לראות עצמו כתושב ישראל, האם הוא יכול להתעלם מחובתו לשלם דמי ביטוח לאומי בארץ. במקרה שנדון באחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, התשובה שניתנה היתה חד משמעית. לא רק שלא ניתן להתעלם מכך, אלא שגם טענות לשיהוי, להסתמכות ולפטור מכוח אמנה בינלאומית, כולן נדחו אחת לאחת.
במרכז ההליך עמד עורך דין יליד 1947, תושב ישראל, שמ-2005 החל לעבוד במקביל הן בישראל כעצמאי והן באנגליה, שם השתכר מעבודה משפטית אצל מעסיק זר. במשך השנים האלה, כך נקבע בפסק הדין, הוא לא שילם דמי ביטוח לאומי בישראל בגין הכנסותיו באנגליה, ואף לא שילם דמי ביטוח מקבילים במערכת הסוציאלית הבריטית. רק ב-2014-2012 הודיע לו המוסד לביטוח לאומי לראשונה כי קיים חוב בגין אותן הכנסות, ומכאן החלה מסכת ארוכה של התכתבויות, טענות, הבהרות, ולבסוף גם הליך משפטי.
התובע ביקש מבית הדין לבטל את החוב, או לפחות לצמצמו, והעמיד במרכז תביעתו כמה טענות עיקריות. ראשית, הוא טען להתיישנות ולשיהוי חמור מצד הביטוח הלאומי, שלדבריו ישב בחיבוק ידיים במשך שנים ארוכות ורק לאחר מכן דרש תשלום רטרואקטיבי. שנית, הוא טען כי בתחילת דרכו באנגליה נמסר לו על ידי גורם ביחידה לקשרי חוץ של הביטוח הלאומי כי הכנסותיו שם אינן מעניינו של המוסד בישראל, וכי עליו להסדיר את נושא הביטוח הסוציאלי מול הרשויות הבריטיות בלבד. שלישית, הוא הפנה לאמנה בדבר ביטוח לאומי בין ישראל לבריטניה, וטען כי בזכותה הוא היה פטור מתשלום דמי ביטוח בישראל.
אלא שבית הדין, בראשות הנשיאה השופטת שרה ברוינר ישרזדה ובהשתתפות נציגי הציבור, לא קיבל אף אחת מן הטענות האלה. כבר בפתח פסק הדין הובהר כי אין מדובר במקרה חריג או חדש, וכי סוגיות דומות נדונו בעבר בבית הדין הארצי לעבודה, בין היתר בענייניהם של אריה מיזל ועובדיה בן יחזקאל. בפסקי הדין האלה נקבעו עקרונות ברורים לגבי גביית דמי ביטוח ממי שהועסק בחו"ל אצל מעסיק זר, עקרונות שבית הדין האזורי אימץ והחיל גם במקרה הנוכחי.
- מכתב אחד, טעות אחת - ופיצוי חלקי בערעור
- מי הזכאים החדשים לסבסוד שכר הדירה?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השיהוי צריך להביא לביטול החוב?
במוקד הדיון עמדה שאלת השיהוי. התובע טען כי חלוף השנים, הן עד משלוח דרישת החוב הראשונה והן מאז ועד נקיטת הליכי הגבייה לפי פקודת המסים ב-2023, צריך להביא לביטול החוב. בית הדין דחה את העמדה זו וקבע כי אין מדובר ב"שיהוי מאיין גבייה". בפסק הדין צוין כי על פי סעיף 363א לחוק הביטוח הלאומי, ניתן לגבות חובות עבר שנוצרו בשל תקלה מערכתית, כל עוד נשלחה דרישה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, ושגם מעבר לכך, דוקטרינת השיהוי המנהלי חלה רק בנסיבות חריגות במיוחד.
