לפני כארבע שנים, באחת הישיבות הראשונות של הוועדה הלאומית לטכנולוגיית המידע, השתתף השר מאיר שטרית, אז שר במשרד האוצר, לצידו של בנימין נתניהו, שר האוצר. שטרית סיפר לנוכחים על חוויה בלתי נעימה מסיור שערך כמה שבועות קודם לכן, בגנזך המדינה. הוא הזדעזע מהתנאים הפיסיים הקשים שבגוף זה, שתפקידו לשמר, לתעד או לבער את כל מסמכי הממשלה והמדינה. יותר מזה, היה השר מזועזע מהעובדה שהגנזך כלל לא ערוך לעידן הדיגיטלי.

השר ראה עובדה זו בחומרה רבה: ראשית, כי תיעוד חשוב ומהותי שהמדינה חייבת לשמר, על פי חוק, פשוט ייעלם תוך כמה שנים. מעבר לכך, מיחשוב והפיכת הגנזך לדיגיטלי, ברוח הזמן, יחסכו למדינה מאות מיליוני שקלים, רק משכר דירה על הנכס שבו ישב כעת גנזך המדינה בירושלים. בנובמבר 2005 אישרה ועדת שרים לענייני הנגב, כי גנזך המדינה יעבור לעיר ערד. הנימוקים היו ברורים: ייעול, חיסכון תקציבי וכמובן תעסוקה לתושבי האזור.

גנזך מזכיר לרובנו מחסן של ניירות, אבל גנזך המדינה דומה יותר לספריה לאומית, שבה נשמרים המסמכים הכי חשובים. בהחלטת הוועדה סוכם, כי בצמוד למבנה של הגנזך בערד, יוקם מפעל דיגיטלי, בו יסרקו כל המסמכים שעד היום שמורים בארכיוני נייר מצהיבים, שהעדר תקציב מתאים, לא מאפשר לטפל ולשמר אותם כראוי, והם צפויים לסכנת כלייה.

בינתיים, השר שטרית הספיק לעבור מספר תפקידים, המעבר של הגנזך לערד לא ממש נראה באופק, ודו"ח מבקר המדינה, שפורסם אמש, המתיחס לגנזך - אינו מחדש דבר. למעשה, הדו"ח הוא מעקב אחר דו"חות קודמים, שאחד מהם התריע על אותם לקויים הקשורים בגנזך המדינה. למעשה, חושף הדו"ח תמונת מצב עגומה ביחסה של המדינה לערכי שמירה, תיעוד, קטלוג ואיחזור מסמכים. מעבר להיבטים החוקיים שמחייבים תיעוד ושמירה, חוסר המעש של משרדי הממשלה במשך כמה שנים, מעורר מחשבות נוגות על אופי החברה שבה אנו חיים. מדובר כאן על משהו שהוא מעבר לנהלים וסדרי שלטון תקינים, שגם הם חשובים בפני עצמם.

לא מדובר כאן על תרבות של תיעוד ושמירה על מידע שערכו לא יסולא בפז. מדובר על הערך הבסיסי ביותר: של ההכרה בשימור מידע מכל סוג שהוא ובכל נושא שהוא. מסתבר שגנזך המדינה, כלל לא ערוך לקלוט מידע דיגיטלי, שמהווה כיום מאסה רצינית ביותר מכלל המסמכים שמשרדי הממשלה מייצרים. שרים באים, שרים הולכים, ראשי ממשלות מתחלפים, ועמם יועצים, שרים ועוזרים. כל התכתובות, הדואר האלקטרוני, המסמכים - כל אלו לא נשמרים במקום אחד, מאובטח וסגור. במקרה הטוב הם שמורים בארכיוני המשרדים עצמם, אבל ללא כל נהלי בקרה, ללא כל נהלים מחייבים. איש הישר בעיניו ייעשה. חוקר שירצה לחפש מסמך אלקטרוני בעוד 30 שנה, על אירועים שקרו כאן בחמש השנים האחרונות - לא יצליח לקבל את התיעוד. "זה היה בדואר אלקטרוני", יגידו לו העובדים שיעבדו אז בגנזך, בירושלים או בערד, או בכל מקום אחר. מנמ"ר הגנזך, אם יימצא עד אז מישהו שיהיה מוכן לשאת במשרה - יעמוד אובד עצות מול דרישות נזעמות למצוא את המייל המסויים ששלח השר הבכיר לגורם מרכזי בלשכת רוה"מ, בנושא רגיש ביותר. ואף אחד לא יכול לומר שלא קיימים פתרונות, או אין את מי לשאול.

ממשלת ישראל מובילה מזה כמה שנים, תוכנית שאפתנית להחלפת כל תשתיות המיחשוב שלה, שיפור וייעול השירות לאזרחים. טובי המוחות והכישורים עוסקים ביישום מיטב הפתרונות בפרויקט. אם רק יבקשו מהם, מן הסתם תישלפנה מהמגירות תוכניות מוכנות להעברת גנזך המדינה מעידן טרום המנדט, על פי השיטות שהוא עובד בהן כיום - לעידן חברת המידע של המאה ה-21 . שלא לדבר שאיש עדיין לא החל בפרויקט ארוך השנים של דיגיטציה של כל המסמכים הקיימים וסריקתם באמצעי איחסון מתאימים. בישראל יש ידע רב בנושא זה, לא מעט חברות הזנק מפתחות ומוכרות מוצרים ברחבי העולם, ורק מגנזך המדינה טרם צלצלו אליהם. אז עכשיו אומרים שיש תוכניות עבודה, שיש תקן למנמ"ר סוף סוף, ואפילו יועץ משפטי.

אלא שכל עוד החוק לא יתוקן, אי אפשר לעשות כלום. בישראל של מאי 2007 אי שמירה על מסמכים לאומיים דיגיטליים, אינה עבירה, אינה משהו חריג, היא לא יכולה להתבצע - אפילו אם יקומו ל"ו צדיקים וירצו לשמר את המסמכים שלהם, את הדואר האלקטרוני שלהם. כי גם כאן, הטכנולוגיה אינה המטרה וגם לא הסיבה. זוהי התרבות, ההתייחסות לכל דבר ששייך לעבר, לכל דבר שיש לו ערך היסטורי. בכל יום נהרסים בישראל מבנים שיש להם ערך היסטורי, בשם החוק. איכות הסביבה נרמסת בשם חשבונות הבנק של קבלנים מקושרים. מסמכים דיגיאטליים, כמו מסמכי נייר, הם נכסים לאומיים לא פחות חשובים כאן, אין צורך להרוס, כי פשוט לא שמרו עליהם.

בעוד כמה שנים, אם מישהו שם למעלה לא יתעורר, הם פשוט לא יהיו קיימים. אז נכון שהנייר עדיין לא נעלם, אבל אפילו ההוראה הבסיסית הזו, שמחייבת להדפיס כל מייל או מסמך דיגיטלי, לא קיימת בשום מקום.

ביניים:

המתווכים החדשים

מבקר המדינה מתייחס גם לתופעת ה"מעכארים" שפועלים במשרדי הממשלה. זהו שום קוד כולל, לכל מיני מתווכים שעובדים עבור אזרחים תמימים, שכדי לקבל שירות בזמן - צריכים לשלם כסף לגורם שלישי, שישיג להם את המידע. זה קורה כאן והיום, בדיוק כפי שזה תועד בסרטי סאלח שבתי המפורסמים. לחלק מה"מעכארים" יש אפילו מעמד חוקי: "מייצגים" קוראים להם, כאלו שבאים ויוצאים בשערי הממשלה, נגישים לכל מידע, גם הרגיש ביותר, ו"עושים קופה" על חשבון אחרים. חלקם כלל לא מזוהים, הם מפעילים "סוכנים" סמויים, שיושבים ליד מאגרי מידע, והתעשיה פורחת.

אותם משרדים שלא שולחים לגנזך את המידע הכי חשוב שלהם, משאירים דלת פתוחה לכאלו, שיש להם אינטרס למסור להם את המידע. זאת, במקום שהמידע יהיה שקוף זמין לעין כל - היום, מחר ובעוד 20 שנה.

כל הדיבורים על אבטחת מידע, שמירה על פרטיות, איסור מסירת פרטים אישיים - כל אלו כאילו לא קיימים בחוקים ואין עליהם עונשים חמורים. אבל בהעדר אכיפה ובהעדר מערכת משפט חזקה, יכולים ה"מעכארים" לסחור באופן חופשי במידע, שהיה צריך להיות גלוי לעין כל. אבל אז, מה יהיה עליהם, על ה"מעכארים"?

אגדה משפטית קטנה, מספרת כי בשנותיה הראשונות של המדינה תופעת ה"מעכארים" פרחה הרבה יותר, כמעט בכל משרד ממשלתי. היא באה לביטוי באמצעותם של העולים הוותיקים, שידעו עברית וסייעו לעולים החדשים להסתדר במסדרונות השלטון. דוד בן גוריון וממשלתו, ששקדו אז על בניית חברה מתוקנת, החליטו בבת אחת להורות על הפסקת פעילותם של ה"מעכארים". חלקם היו מאורגנים בחברות ובעסקים רשמיים, עוד מתקופת טרום המדינה, בימי הבריטים. קבוצה גדולה מטעמם אזרה עוז ועתרה לבג"צ. השופטים קיבלו את העתירה, ואמרו שאכן ההחלטה של ה"זקן" - היתה גורפת מדי, כי היא עלולה לפגוע בפרנסתם של העותרים, ה"מעכארים". הוחלט למתן את החלטת הממשלה ולציין כי יש "לצמצם את התופעה", מה גם שזהו "שירות שיש לו ביקוש", אליבא ד'פסיקת בג"צ.

מקריאה של דו"ח המבקר אתמול, מתקבל הרושם שאפילו את ההחלטה ההיסטורית הזו, של בן גוריון - עדיין לא סיימו ליישם אצלנו.