לפעמים דווקא פרסומת שנראית הכי פשוטה, על גבול השטותית, היא הכי חכמה ומחושבת. בחדר הלבשה של כדורגלנים, מקום שלכל הדעות לא משקף תחכום או עומק פסיכולוגי, אנו עדים למריבה: ג'ואן קולינס, בשמלת ערב וכפפות, מאשימה את השחקנים בגניבת הדאודורנט שלה. השחקנים מתגרים בה ('מי בכלל רוצה להריח כמוך?') ואילו היא יוצאת מדעתה ומתנהגת כמו שרק קולינס יודעת - בתוקפנות קטנונית ודרמאטית.

הטוויסט הקריאטיבי בעלילה מתרחש כאשר מתברר לנו שקולינס אינה אלא אחד הגברים. הוא פשוט היה רעב מאוד, וכשאנחנו רעבים - אנחנו לא אנחנו. במקרה הפרטי של שחקן הכדורגל, הרעב הפך אותו לדיווה היסטרית.

למה זה חכם? קודם כל, כי מדובר בתובנה מדויקת עד כאב. הרעב מעביר אותנו על דעתנו והופך אותנו לשונים. שונים במובן הרע - לחוצים, תוקפניים ולעיתים, עיין ערך 'פיקוד האוכל' של תנובה, גנבים קטנים ועלובי נפש.

זה חכם כי הזיקה האיומה שיש לנו לשוקולד כשאנו רעבים היא קמאית וכמעט בלתי נשלטת, וזה למעשה ה'שפיץ' של השוקולד, רגע הזוהר שלו בתפקיד המושיע.

זה חכם כי היסטריה וכמיהה לשוקולד מיוחסות לנשים, אבל הסרט מצליח להשתמש בנשים כדי לספר סיפור על גברים. כלומר, הסרט הוא בכלל על גברים - כדורגלנים שוביניסטים שאוי להם אם יגלו חולשה נשית.

הופעתה של המגה-דיווה קולינס משרתת את קונספציית הגבר-שמתנהג-כמו-אישה. מהבחינה הזו הוא סותם לפמיניסטיות את הפה, כי ג'ואן קולינס היא בסך הכל חזיון שווא, דיבוק שמשתלט על גברבר שעיר חזה ברגע של רעב נוראי. זה חכם כי הפיגורה של קולינס בנויה לתלפיות כדיקטטורית נשית שחולשת על לבבות גבריים, על נכסים ועל ממון, רבת תחבולות שדבר לא יכריע אותה ודבר לא יכניע אותה מלבד טבלייה אחת של שוקולד, ואם אפשר, 'בונבוניירה' שלמה.

אי אפשר היה ללהק נכון יותר אתל הסרטון ואי אפשר היה לחבר נרטיב מושלם יותר מאשר מפגש של כדורגלנים עם ההומופוביה של עצמם שמנוהלת בידי רעב ושנפתרת, בדקה ה-90, בידי חטיף סניקרס. במקרה הנוכחי ישנו שילוב מושלם בין אסטרטגיה שרוצה לאכול את העוגה (לדבר על craving נשי לשוקולד) ולהשאירה שלמה (להשתמש בגבר כגיבור) לבין קריאייטיב שיוצר תסריט וליהוק גאוניים.