תעשו מקום בפריים טיים - עוד דוקו-ריאליטי נוחת כאן: ביום רביעי ישודר הפרק הראשון של 'אקסטרים מייקאובר ישראל'. הפורמט האמריקאי המצליח, מגיע סוף סוף לשידור בישראל אחרי שבשנים האחרונות לא מעט בתי הפקה ניסו להמציא לו גרסה מקומית ולא בדיוק הצליחו, ואת התוצאה נראה ביום רביעי הקרוב בערוץ 10 ב-22:00.

בתפקיד המנחה האמריקאי האנרגטי טיי פנינגטון, שובץ עמוס תמם, והמפיקים הם 'דורי מדיה דרסט' - יוני ורחלי פראן. מבחינתה של העורכת הראשית של התכנית, סיון מורג (שערכה גם את 'משפחה חורגת' ובקרוב את '100 שנים לאחור' ב'קשת', נ"ת), זאת הזדמנות לגרום לכם לבכות, אבל משמחה ולא מכאב.

-למה בחרתם בעמוס תמם?

פגשתי כמה וכמה מנחים, היו כמה אופציות. הרגשתי שהוא מביא את עצמו, לא את השחקן עמוס תמם, אלא את הפרסונה שלו. באופן אישי קצת התאהבתי ביכולת שלו לעבור מסך וגם להיות אינטימי עם המרואיינים שלו.

-מהפרומו ל'הרווק' עם דודו אהרון, שהגרסה האמריקאית המלוקקת, הופכת כאן לחפלה ים תיכונית. גם לכם היה שיקול כזה?

לא בחרנו בעמוס כי הוא מזרחי, אלא כי יש לו יכולת להניע כמות רבה של אנשים ויחד עם זאת גם להיות מאד אינטימי. זה תפקיד מאד רגיש. מוציאים אנשים מהבית עם 2 מזוודות וכבר באותו יום שוברים להם את הבית ובונים להם בית חדש. צריך בשביל זה מנחה שיוכל להתחבר אליהם רגשית. המנחה האמריקאי הוא מאד תזזיתי, לנו הייתה הרגשה שזה פחות מתאים. חיפשנו משהו יותר בגובה העיניים. יחד עם עמוס יש גם צוות מקצועי: האדריכל נסטור סנדבנק ומעצבי הפנים גת נמיר חוטר ישי ומיכאל אזולאי. הם מעולם לא עשו טלוויזיה, והיה צריך ללמד אותם איך להיות פרסונה טלוויזיונית.

-קריאת ההזנקה "יאללה באקסטרים!" - מי המציא אותה?

הזנקה... זה שלי! לאמריקאים אין הזנקה. וכשהאוטובוס יוצא לדרך אנחנו אומרים - "נהג, תן גז!" במקום "בואו נזיז את האוטובוס הזה".

(צילום: הדס פרץ)

-אילו משפחות מי ליהקתם?

הליהוק הישראלי הוא ליהוק של "מגיע להם" - לא אנשים שאין להם כסף לבית, אלה כאלה שיש להם כמה סוגים של התמודדויות. כולם נותנים משהו לקהילה - אחראים על קבוצות לרכיבה לילדים מוגבלים, אנשים שמטפלים בקהילה האתיופית באמצעות אתלטיקה, משפחה של בית חב"ד קהילתי. רוב הפעמים מתווספת טרגדיה, כמו תאונת דרכים או תינוקת שטבעה בחצר, או ילדים עם תסמונות דאון.

-הטרגדיה זה חלק מהפורמט, אבל זה לא יותר מידי בעיניך, הסחיטה הזאת של הרגש?

הגענו לסיפורים אנושיים מעוררי השראה, שהייתי רוצה שהצופים יגידו שמגיע להם. דווקא בישראל הצינית, שבה כל אחד לעצמו, מה שהכי חשוב לי בפרויקט הזה זה נושא הקהילה. לכל משפחה שצילמנו יש סביבה קהילה הקטנה ורואים את זה בכל פרק, מאות אנשים שמלווים את הפרויקט.

-גם בהפקה הישראלית הורסים בית ובונים מאפס?

אנחנו באמת בונים את הבית ב-5 ימים, אבל אם האמריקאים באים עם דחפור D9 ומתחילים מאפס - בישראל זה תהליך יותר מורכב מבחינת האישורים וגם החומרים שמהם עשויים הבתים. אבל כן, מרסקים את הקירות הפנימיים, וגם פה ההריסה היא דרמטית, אבל זאת לא תכנית שיפוץ. אנחנו מתעסקים פה ברגשות. הבית מספר את הסיפור שלהם.

-יש מקום לעוד פורמט כזה בטלוויזיה הישראלית? צפוף פה מריאליטי

זה לא ריאליטי, זה לא משחק. זה דוקו-ריאליטי. ישראל זקוקה לראות שיש ספורים כאלה ושיש קהילות שאכפת להן אחת מהשנייה. אנחנו בעידן שבו המוסר מידרדר והאכפתיות גם. וכולם פה בהפקה - מקבלנים ועד השיפוצניקים - כולם מתגייסים למטרה.

-טוב, זאת חשיפה בפרים טיים

לכל פעולה יש צדדים מסחריים, וזה בסדר. אבל בכל פרק רואים את הקהילות הגדולות. זה הריאליטי הראשון שמתעסק בקהילה. אלה אנשים מעוררי השראה. בא לי שהילדים שלי יראו תכניות כאלה בטלוויזיה, שהן לא רק משחק, שיראו שיש אנשים כאלה ושמגניב לעזור להם. אני לא יוצרת צינית. גם כשעשיתי את 'משפחה חורגת'. יש לי חיבור רגשי עמוק לאנשים האלה.

-ב'משפחה חורגת' לא היה ניצול ציני של אנשים במצוקה?

כל מה שאני יכולה להגיד זה, שבניגוד לפרויקטים אחרים, ב'אקסטרים מייקאובר ישראל' אמרתי "הפעם אני הולכת להביא דמעות של אושר, ולא של כאב".

-זאת חתיכת אחריות עליך, לקחת אנשים, להוציא אותם מהבית וכעבור 5 ימים לתת להם בית אחר ובאותה הזדמנות גם לחשוף אותם במקומות הכי רגישים. לא חששת?

תפקיד עריכת התוכן מאד מורכב, אתה לוקח לידיים שלך חיים של אנשים. המצלמה היא כלי מניפולטיבי, ואתה יכול בקלות לאבד את הצפון. בוכים פה הרבה - אבל אני בונה משהו חדש.

עם עמוס תמם. סיון מורג (צילום: הדס פרץ)

-זה לא יומרני קצת? זאת הרי בסופו של דבר תכנית טלוויזיה

לא סתם עמוס תמם אומר בפרומו "אתה בונה להם בית חדש, אתה בונה חיים חדשים". אני לא חושבת שאחרי 5 ימים הילד הנכה יקום מהכיסא גלגלים וילך. אני לא משלה את עצמי שמחר הכל יהיה נפלא והסבל יעבור כולו. אבל יש הקלה, ויש תחושה של תקווה ושמכשול הוסר. אנחנו מאפשרים להם משהו שהם לא יכלו לעשות לבד, לצעוד צעד קדימה. הם לא יודעים למה הם נכנסים, ונכון, כעורך, יש לך המון כוח. צריך לא לאבד את הצפון. קל לעמוד מאחורי המצלמה וללחוץ על הכפתורים, בצילומים וגם בעריכה. אבל בניגוד לריאליטי - שם אתה מספר את הסיפור מחדש בחדר העריכה - אני לא צריכה להמציא את הסיפור, כל ההתרגשות והבכי הכל קרה בזמן אמת.

-אני יודעת שחשוב לשבור כל פעם את שיאי הרגש בז'אנר הזה, אבל זה לא לוחץ מידי?

זאת הטלוויזיה עכשיו ואני אוהבת את העשייה הזאת, וזאת גם תכנית בידור. אני יודעת את זה. אבל אני מחפשת בה רבדים שידברו לכולם ולא להיות כבדה כל הזמן, יש פה גם הרבה הומור. בכל זאת, זאת צפייה משפחתית.

שיפוצים, אבל לא כמו באמריקה (צילום: הדס פרץ)

-אתם מקימים בית ב-5 ימים והולכים, ואחר כך מה? יש לכם קשר עם האנשים האלה?

אני מאמינה שאחרי זה אני צריכה להתנתק ולערוך את התכנית, אבל יש קשר הפקתי מתמשך. אם קורה משהו בבית, זה תמיד מטופל, שומרים איתם על קשר ומעקב אחר הבית.

-וכמה זמן את לא היית בבית שלך, כשבנית בתים לאחרים?

זה מאד מורכב להיות עורך בפריים-טיים. סד לחצים גבוה, והפרויקט הזה לקח אותי באמת לקצוות. אבל יש לי בעל מהמם ו-2 ילדים קטנים, בני 5.5 ו-3.5. להיות אישה בטלוויזיה ואימא זה באמת טרפת. אבל זאת בחירה שאני אוהבת, גם אם היא מתסכלת הרבה פעמים. אני אוהבת דוקו-ריאליטי, את החיבור לדמויות אמיתיות, בחיים אמיתיים.

-מה זאת אומרת לקחת אותך לקצוות?

אנשי טלוויזיה הם אנשים עם גבולות ממילא לא משהו. נכנסתי לסיפורים שקורעים את הנשמה, כמה שאני קשוחה וכמה שאני פה בשביל לייצר תכנית טלוויזיה - זה קורע את הלב.

-אז עכשיו יש לך מלא קשרים עם אנשים בתחום הבניה

עכשיו באמת אני עומדת לשפץ. תודה לאל שאין לי סיפור שמתאים לליהוק.