עובדות וטענות:

הניזוק נפגע באורח קשה בתאונת דרכים שבה היה מעורב רכב המבוטח אצל המשיבה 1 (חברת הביטוח). התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) כתאונת עבודה, ובהתאם, החל הניזוק לקבל תגמולים. במקביל, הגיש הניזוק, כנגד המשיבות, תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המומחה הרפואי שמונה בהליך זה קבע כי תוחלת החיים של הניזוק קוצרה והיא עומדת על כעשר שנים. ההליך הסתיים בפסק-דין על דרך הפשרה, לפיו חויבה חברת הביטוח לשלם לניזוק פיצוי חד-פעמי בסך 2 מיליון ש"ח, זאת בנוסף לתגמולי המל"ל ולתשלומים התכופים. המל"ל, מצדו, הגיש תביעה כנגד חברת הביטוח, לשיפוי בגין 55% מסכום הגמלאות שהוא שילם ועתיד לשלם לניזוק. את התביעה סמך המל"ל על הסכם שנכרת בינו לבין חברת הביטוח בשנת 1979 (להלן: ההסכם). על-פי ההסכם, על חברת הביטוח לשפות את המל"ל באחוזים מסוימים (בענייננו – 55%) מכל תביעה אותה הוא "שילם או משלם" לנפגע בתאונת דרכים שחברת הביטוח אחראית לפצות את הנפגע בגינה. דא עקא, שחברת הביטוח מיאנה לשפות את המל"ל בסכום המבוקש, בטענה שאת היקף חובת השיפוי יש לקבוע לפי תוחלת החיים שנותרה לו לניזוק לאחר התאונה. בערכאת הערעור נקבע ע"י כב' הש' אור כי מקום בו מוכח שתוחלת חיי הניזוק קוצרה, יש לקבוע את היקף השיפוי תוך התאמת היוון הגמלאות שישולמו בעתיד, כך שבמקום תוחלת החיים המשמשת ברגיל את המל"ל תבוא תוחלת החיים הצפויה. על פסק-דין זה של בית המשפט העליון הוגשה עתירה לדיון נוסף.

דיון משפטי:

כב' הש' א' ריבלין (דעת הרוב):

חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 בא להסדיר את מערכת היחסים המשולשת שבין המוסד לביטוח לאומי, הזכאי (הניזוק) והצד השלישי (המזיק). סעיף 328 לחוק קובע כי מקום בו קמה חבות של המוסד לביטוח לאומי לשלם גמלה לנפגע, ובה בעת קמה, בגין אותו מקרה, גם חבות של צד שלישי לשלם פיצויים לאותו נפגע, רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל שיפוי על הגמלאות ששילם או שהוא עתיד לשלם, מן הצד השלישי. על-מנת לשמור על האיזון במערכת היחסים המשולשת, נקבע כי יש לנכות מסכום הפיצויים, שהניזוק זכאי להם מאת המזיק, את הגמלאות שנדרש המוסד לביטוח לאומי לשלם לניזוק. כך יוצא, שהניזוק אינו זוכה בפיצוי יתר – הן מהמוסד לביטוח לאומי והן מהמזיק, והמזיק אינו נדרש לשאת בחבות יתר – הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי. המל"ל וחברות הביטוח – ראו לנכון, בשנת 1979, להסדיר באופן חוזי את הזכויות והחובות שביניהם. שני הצדדים ראו לנכון לייעל את הליך השיפוי בדרך של קביעת הסדר מוסכם כללי, מראש, שיבוא תחת ההתדיינויות העתידיות שהיו נדרשות בכל פעם שהמל"ל היה חפץ להפעיל את הזכות המוקנית לו בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. מתוך תכליתו של ההסכם והגיונו יש לגזור את המסקנה בשאלה דנן. כדברי כב' הש' א' חיות בפסק הדין של בית המשפט העליון: "אכן, ההסכם שבפנינו נועד להסדיר מראש ובהסכמה את כל אותן תביעות שיפוי פוטנציאליות, שהיו מתנהלות בין הצדדים לאורך השנים, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אלמלא נקשר ההסכם; מדובר, איפוא, בהסדר יעיל, בין גופים שווים בעוצמתם, שביסודו מונחים שיקולים כלכליים של חסכון במשאבים וכן 'קניית' סיכונים וסיכויים הכרוכים, מטבע הדברים, בהתדיינויות משפטיות". ההסכם אמנם נולד מתוך סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אולם משיצא לאוויר העולם – יש לו חיים משלו. עובדת היותו של ההסדר החוזי הסדר כולל וקבוע מראש, העומד על רגליו שלו ואיננו תלוי בצלע האחרת במשולש – זו הנמתחת בין הניזוק למזיק – היא העומדת בבסיס יעילותו והיא המגשימה את תכליתו. אכן, ניתן להניח כי תוחלת החיים של נפגעים רבים מתקצרת בעקבות תאונת דרכים שהם מעורבים בה. ואולם, אין זה אלא אחד מאותם המקרים שבהם הנוסחה הקבועה עשויה להיטיב דווקא עם המל"ל. יש להניח כי בקביעת אחוז השיפוי המופחת שהמל"ל זכאי לו לפי ההסכם גילמו הצדדים גם את הסיכון הזה. התחשבות נוספת בקיצור תוחלת החיים בקביעת היקף השיפוי מעוותת לכן את חלוקת הסיכונים והסיכויים המקורית. קיום הליך שיפוטי בעניין קיצור תוחלת החיים שומט את הקרקע מתחת לתכלית הבסיסית של ההסכם, לאמור: מניעת התדיינויות. הסכמתו האמורה של המל"ל, בעניין קיצור תוחלת החיים של הניזוק, במקרה הספציפי, אינה יכולה, בסופו של יום, להתוות את הדין בסוגיה העקרונית שבפנינו. ובאשר לטענה בדבר חוסר צדק במקרה הספציפי ובדבר קיפוח זכויות מהותיות, זהו מחיר היעילות והוודאות שביקש ההסכם להשיג, בבכרו הכרעה קבועה מראש על-פני הכרעה פרטנית בכל מקרה ומקרה. אשר לעניין תום-הלב, כפי שאין חברת הביטוח נחשבת כמפרה חובה זו עת שהיא משלמת למל"ל, לפי ההסכם, אחוז מופחת מן הגמלאות וכך יוצאת נשכרת, כך אין לראות במל"ל כמי שפועל שלא ביושר ובחוסר תום-לב, אם עומד הוא על זכותו-שלו לפי ההסכם.

כב' הש' א' חיות (דעת מיעוט):

במערכת היחסים החוזית שבין חברות הביטוח ובין המל"ל, הודה המל"ל ואישר כי תוחלת חייו של הנפגע אינה עולה על עשר שנים. בנסיבות אלה, אין לאפשר למל"ל שכך הודה, לדרוש מחברת הביטוח אלא את אותן גמלאות עתידיות שישלם עד תום תקופת חייו המקוצרת של הנפגע. היעילות הכלכלית והוודאות ביחסי המל"ל וחברות הביטוח, אף שעומדות הן במוקד ההסדר החוזי שביניהם ומהוות את עיקר תכליתו, אינן חזות הכל. הן אינן יכולות להאפיל על עקרונות יסוד בדיני חוזים ובמשפט הציבורי החלים אף הם על המל"ל ועל כל פעולותיו ואין בכוחן לדחוק לקרן זווית הסכמה מפורשת שנתן המל"ל, אשר משמעותה איננה אלא זו שרוב רובן של הגמלאות אותן הוא תובע מידי העותרת לא תשולמנה על-ידו בפועל.

כב' המש' לנ' הש' מ' חשין:

מעמדו של ההסכם בהיאררכיה המשפטית מעמד נעלה הוא על מעמדה של ההסכמה הדיונית. בה-בעת, הואיל ואותם צדדים עצמם ייצרו הן את ההסכם הכללי הן את ההסכמה הדיונית, אפשר שההסכמה הדיונית תגבר בכל-זאת על ההסדר הכללי, אם יֵיאמר בה מפורשות כי גוברת היא על ההסדר הכללי. פירושה של כב' הש' א' חיות להסכמה הדיונית מעלה כי המוסד ויתר - בעצם ההסכמה הדיונית - על זכות שהקנה לו ההסכם הכללי. ואולם אין ויתור על זכות אלא אם נעשה הוויתור ביודעין ובכוונת-מכַוון. ראו: דנ"פ 9384/01 אל נסאסרה נ' לישכת עורכי הדין, הוועד המרכזי. בענייננו, אין חולקים כי המוסד לא נתכוון לוותר ולו על קצה זכות שההסכם הכללי מקנה לו, ועל-כן, לא יהא זה נכון וראוי לתפוס אותו באותה הסכמה דיונית. אין באמור לעיל כדי לבטל את עקרונות המשפט הכלליים ובראשם, עקרון תום הלב.

כב' הש' א' רובינשטיין: