למעלה ממיליון איש צפו במוצאי יום השואה בסרטו של בן שני 'הבן הסודי של משפחת בלקינד' ששודר במסגרת 'עובדה' - שילוב לא יאמן של מלודרמה משפחתית עם סרט היסטורי שבו מככבת אחת המשפחות הנודעות בהיסטוריה הארצישראלית של לפני קום המדינה.

זאת לא פעם ראשונה ששני, מעין שילוב של קולנוען ומשורר, מביא לתכנית התחקירים הוותיקה מסמך מרגש ומרתק מהסוג שנהוג לכנות "אנושי". העונה זכור לו גם הסרט על קמפיין הבחירות של יאיר לפיד, שני גם ביים את 'תיכון ההזדמנות האחרונה' ששודר ב-2010 וזכה שנה אחר כך במדליית כסף בפסטיבל ניו יורק לקולנוע וטלוויזיה.

ביום בו פורסם כי התכנית זכתה ב-2 מדליות ברונזה בפסטיבל ניו יורק שנערך השבוע (על סרטה של אילנה דיין 'כך חוסל אוסאמה בן לאדן' וסרטו של עמרי אסנהיים 'סלוקי'), נפגש שני עם אייס כדי לספר על העבודה על הסרט על משפחת בלקינד, על יאיר לפיד הרוק-סטאר, ועל החלום שכבר לא יגשים - להיות כתב 'יומן' בערוץ 1.

-איך הגיע אליכם הסיפור?

נילי בלקינד שלחה מייל מניו יורק לאילנה דיין, והתחקירנית אפרת לכטר, השותפה שלי לסרט, עלתה על זה והביאה את זה לעורך איל גונן שמיד זיהה את הפוטנציאל והחליט ללכת על זה. נדיר שאתה מקבל סיפור טוב למייל, וישר הולך עליו. כמה ימים אחרי זה ישבנו ברמת אביב עם נעמן בלקינד ואשתו, ועם הבת ונילי, ומצד שני עם חנאן ומישל שופאני.

-יש פה גם סיפור היסטורי וגם מלודרמה מטורפת. איך מחברים ביניהם?

האתגר הוא לצרף יחד את כל הרבדים, ולהשאיר את הצופים מתעניינים. רובם צריכים ויקיפדיה כדי לדעת מי הייתה משפחת בלקינד. אז אתה רוצה לשמור אותם בפוקוס ולהוביל אותם דרך העובדות ולפתוח עוד רובד פסיכולוגי.

-היה פה גם קצת מסיפור 'בן המלך והעני', יהודי מול ערבי

היה קל לקחת את זה למקום הזה ולהדגיש את נושא הפערים. למשפחה הערבית היה קשה יותר לפתוח את העבר, הילדות של מישל שופאני הייתה קשה, ומעבר לזה - הרצון שלי בסיפור כזה הוא להגיע לכמה שיותר אנשים שיתחברו לסיפור מההיבט האוניברסאלי, ואז יגיעו לשאלות שאני שואל בסוף. כשאתה נכנס לרובד הפוליטי, אתה מראש סוגר את האנשים. אני מקווה שיצרנו איזושהי מראה שכל אחד יכול להביט בה, והדברים שוקעים לאט לאט, הרגשה שיש משהו שלם להגות בו. אם זאת ההרגשה של הצופים, כנראה מדובר בעבודה שעשינו כמו שצריך.

-מה גילית, שלא נכנס לסרט?

המון, המון. יש נקודות משיקות שלא נכנסתי אליהן מקוצר זמן, למשל - נילי בלקינד הגיעה לניו יורק אחרי סברה ושתילה, ונשארת שם 30 שנה, והעמדות שלה קיצוניות. בגיל 18 מישל שופאני מתגייס לצנחנים, נלחם במלחמת לבנון ונפצע קשה.

-ידעת מה יש לך ביד כשהתחלת לעבוד על הסרט?

לא. כששידרנו את הסרט על יאיר לפיד ידעתי שיהיה עניין, אבל לאורך השנים שלי ב'עובדה', היו 3 מקרים של סרטים שיצאתי אליהם בלי להבין עד הסוף עד כמה הם יחלחלו - הסרט על סוביבור, 'תיכון ההזדמנות האחרונה', והסרט ששודר השבוע. הגדולה של 'עובדה' היא שאפשר לאבחן את הסיפור ולתת את הזמן שצריך לעבוד עליו, ושיש אמצעים להשקיע בעוד ימי צילום, בגרפיקה ועריכה. את הסרט הזה ערכו 4 עורכים, וגם גלעד טוקאטלי הבמאי הראשי ערך חלקים מרכזיים, כדי שיקבל הילה כמעט קולנועית של סרט היסטורי. אם לא היה מושקע בסרט מה שטוקאטלי השקיע בו, לא היה מושג אפקט כזה. והסיפור הגיע לאילנה דרך המייל, ולמרות שהיא אומרת שאין לה חלק בו, היא חלק ממנו וגם ראיינה את נילי בלקינד בניו יורק. וכמובן היה את העורך שהלך על זה מייד.

-מתי הבנת שהסרט הזה נוגע לכל כך הרבה?

צפיתי בזה בבית, ותוך כדי, אפרת ישבה על דף הפייסבוק ומשהו התחיל לסעור שם. המדד הוא כשאת מקבלת תגובות לא מהאנשים הקבועים. למחרת בבוקר אילנה דיין סימסה לי את הרייטינג, וזה היה מטורף.

-כמה זה הפתיע אותך?

קיוויתי שהרייטינג יהיה כזה שיגידו עברנו את זה. אבל זה היה מטורף, למעלה ממיליון צופים.

-אתה מרגיש את הלחץ להשיג ריטינג?

רק מעצמי. אני קם בבוקר ומחכה במתח למספרים, כי אני עובד בערוץ מסחרי. ברור לי לחלוטין שמסתכלים על זה, שמודדים אותנו, וזה מדד הכי מדעי שיש להעריך את העבודה שלנו. נתון כזה על סרט כזה אומר שאני יכול להמשיך מבחינת התחנה בעוד סיפורים כאלה ולא צריך לעשות פשרות כדי לקלוע לטעם הצופה.

-מה זה אומר עלינו, הצופים?

זה אומר שהצופים אינטליגנטיים ושהם רוצים סיפורים כאלה ויודעים להעריך עבודה שמכבדת אותם. אני לא חושב שרייטינג זה המכנה המשותף הנמוך ביותר. אני גם צופה בריאליטי ולא שותף לביקורת נגד תכניות רייטינגיות במרכאות. מה שקובע זה אם העשיה מקצועית או לא.

-'עובדה' תחגוג בשנה הבאה 20. זה היה חלום שלך?

אילנה דיין וגלעד טוקטלי ב'עובדה' כבר 20 שנה. אני תמיד הסתכלתי על זה כצופה. כשהייתי ילד, רציתי להיות כתב לענייני מפלגות ושבסוף הקריירה אהיה כתב ביומן של ערוץ 1. תמיד התעניינתי בעשייה דוקומנטרית. למדתי קולנוע בתיכון ובאוניברסיטה, באתי מהדרייב הקולנועי והדוקומנטרי.

-אז אתה עיתונאי או קולנוען?

אני מביא לעשיה עיתונאית שלי ארגז כלים של קולנוע דוקומנטרי. אני מנסה לעשות עיתונות ברמה של להשכיל ולחדש, אבל לא ברמת הסקופים. כשאני מלווה מישהו או נכנס למקום חדש, אני מסתכל מהצד - רואה אימז'ים, את הפוטנציאל שמצטלם, איך להפוך את זה סצנה. זה הדרייב שלי. ואם אני מצליח לגרם לאנשים להסתקרן, בזה אני מודד את ההצלחה.

-כמו כשליווית את יאיר לפיד

כשהוא פרש מ'אולפן שישי' לפני שנה, עמדתי בתור כמו כולם לראיין אותו. הוא אמר - "תקשיב בן, זה לא מעניין אותי. אני לא רוצה דוקומנטרי, יש לי פייסבוק ודרכו אני מדבר לאנשים. אני מאמין בראיונות בשידור חי ולא רוצה שיערכו אותי".

-איך שברת אותו?

היה לנו דיאלוג ארוך. בשלב מסויים הלכתי לאירוע שלו, והוא אמר לי "אני לא יכול להגיד לך לא לבוא, אבל אני לא רוצה לשתף פעולה". למחרת באתי עם מצלמה. הוא שאל: מה זה? אמרתי "קיבלתי את העצה שלך. מעכשיו אני על הלו"ז שלך ואני מגיע לכל אירוע עם מצלמה".

-אירועי בחירות דומים אחד לשני, לא?

נכון, והם חוזרים עצמם ומצטלמים בדרך שיכולה להיות משמימה מבחינה קולנועית. הייתי חייב למצוא בידול סגנוני, אז לקחתי איתי את דניאל בר און, צלם סטילס של 'הארץ' שעובד איתי על הסדרה '4 דקות' (סדרת דיוקנאות קצרים המשודרת במסגרת 'עובדה'). היום מצלמות הסטילס יכולות לצלם וידיאו, וכך יצרנו לוק שמזכיר צילומי קמפיין אמריקאי. פתאום גן חיים נראית כמו איווה. וזה התאים בדיוק לדימוי שיאיר לפיד הכי מתחבר אליו.

-ובזמן הזה אתה קולט שהוא יהיה ההפתעה של הבחירות האלה?

אפשר היה לראות את הטרנד הזה של לפיד עוד הרבה לפני שהוא זוהה תקשורתית. הצלחתי לראות איך הם בנו ב'יש עתיד' את מה שאיפשר את הסחף של 19 מנדטים. זה לא היה שם כל הזמן, זה קרה ב-3 הימים האחרונים. אנשים קיבלו את ההחלטה ערב לפני או אולי בתור לקלפי.

-אז מה ראית במהלך הצילומים?

ראיתי את לפיד עומד בגן חיים בבית העם, המקום היה מפוצץ, 500 אנשים צבאו על החלונות, והוא עמד שם כמו מטיף, כמו רוק סטאר. היתה אנרגיה מטורפת. לא ראית את זה בשום מקום אחר. חזרתי לאיל גונן, העורך, ואמרתי לו שיש פה משהו שעוד לא קולטים אותו בכלל. והוא הימר פה.

-ויאיר לפיד המשיך לקבל אותך כאורח מהצד בכנסים?

בשלב מסויים הוא אמר לי: "אני נורא מעריך את ההתמדה שלך, אבל ראיון לא תקבל". אמרתי לו, "לא נורא, יש לי מספיק חומרים גם ככה, ואולי בסוף תשנה את דעתך".

-מה היה ההבדל בין חוגי בית שלו או לאלה של ציפי לבני או שלי יחימוביץ?

אין מה להשוות. ציפי עשתה את זה בדירות ובכנסים מאורגנים. כשאמרת יאיר לפיד מגיע, זה היה הטאלנט בא לעיירה וכולם באים לראות.

-בגלל שהוא היה טאלנט של ערוץ 2?

גם, וגם כי הוא ישב על סנטימנט. אם שואלים איך המחאה מתורגמת לקלפי, הניתוח שלי הוא ששלי הלכה על מחאת האוהלים - ודיברה על סוציאל דמוקרטיה, לא פחות מזה, ויאיר דיבר במושגים של אנשי מחאת הקוטג'. בשבילם המחאה נוגעת לארנק ולכיס. הוא זיהה לפני כולם את זה שהפוליטיקה נהייתה בטרנד. כמו שקראו אותו בטור שלו, באו לשמוע אותו. לא סתם זה היה הטור הכי נקרא, ועכשיו היה לו אמפליפייר הרבה יותר רחב. הוא היה מלך הרייטינג וידע לתרגם את זה. הדבר השני הוא זה שהוא יודע לעבוד מאד קשה. ערב ערב לבד נותן מונולוג על הבמה שכמעט לא משתנה בו מלה.

-הצגת יחיד

אשכרה, וגם סטנד אפ לפעמים, והוא מחשמל את האנשים. את צריכה לראות - יותר מ-1,000 איש בקאטנרי של רמת השרון, 1,000 איש - מי מביא כל כך הרבה? ביבי לא הצליח למלא אולמות. ויאיר יצר חשמל.

-אז איך הוא נכנע לך בסוף?

פעם אחת הוא הסכים לשבת לקפה, אחרי הרבה זמן, לשיחת הכרות. אני מניח שרצה לתהות על קנקני. אמרתי לו: "אני לא מבין את החשש, אין לך פליטות פה - מה יכול כבר לקרות?" התנאי שלו היה שאני אשדר בלי עריכה, אמרתי לו, אין דבר כזה. אני רוצה סרט שמלווה קמפיין ויש לנו דברים חזקים - אתה יכול להשלים את התמונה, אם תיתן לנו להצטרף אליך לנסיעות לכנסים. אנשים רוצים לראות אותך, רוצים להרגיש אותך. אתה מקבל הזדמנות מדהימה.

-והוא השתכנע?

המפגש הזה עשה שינוי. הוא גם עבר משהו במהלך הקמפיין. הוא צלצל אלי אחרי זה ואמר, "בוא". ובאותו ערב כבר הייתי אצלו בבית עם מצלמה ומעכשיו הצטרפתי אליו לכנסים. שעות של חומר גלם ושל שיחות.

-איזה סרטים אמריקאים היו השראה לסרט הזה?

אולי 'טאנר - מסע הבחירות' של אלטמן, אבל בעיקר סטילסים של אנני ליבוביץ, וסטילסים מהקמפיין הראשון של אובמה. לפיד עשה קמפיין אמריקאי כי זאת נקודת ההתייחסות שלו. זה האיש: הוא נכנס לאוטו ושם ברוס ספרינגסטין.

-איזה תכניות תחקירים אתה אוהב?

'המקור' עושים עבודה טובה מאד. בערוץ 10 יש לך את החירות לבוא ולהגיד שרייטינג לא משנה לך. אבל גם כשהייתי שם, הייתי קם בבוקר וכמו כל חבריי ומסתכל בחרדה על נתוני הרייטינג. גם בערוץ 1 זה היה ככה. כולם יודעים להתגאות ברייטינג טוב.

-התחקיר שלהם על ליברמן סבל מחוסר ריטינג

הוא גם לא קודם בתוך הערוץ, מסיבות שלהם. גם שם התמהיל דומה בין תחקירים וסיפורים דוקומנטרים. ברור לי שלהם יותר קשה מבחינה הפקתית, תקציבית.

-כבר לא תהיה כתב בערוץ 1 כנראה. מה אתה חולם עכשיו לעשות?

תני לי רק לעשות כאלה סרטים, ב'עובדה'.

-מה עם קולנוע דוקומנטרי?

זה בהחלט משהו שהייתי רוצה יום אחד לעשות, סרט באורך מלא.

-קיבלת טלפון מאבי ניר ברביעי בבקר?

אבי ניר אומר לי את דעתו. לפעמים הוא עוצר אותי במסדרון. כשהראנו לו את הסדרה '4 דקות', הוא עף על זה, ואחרי שראה את 'תיכון ההזדמנות האחרונה' הוא החליט לעשות לכבודו יום שידורים מיוחד.

-אז הוא צלצל ברביעי?

הוא שלח מייל.

מה הוא כתב?

נו... מה... זה מייל אישי, אני לא יכול לגלות...